"חוקרים פרטיים": אחריות תאגידית - האם היא אפשרית?
עד לשלושת העשורים האחרונים היה מקובל לחשוב שתאגידים אחראים רק להגדלת ההכנסות של בעלי המניות שלהם. אבל בשנים האחרונות רבים חושבים שלאור עוצמתם והשפעתם, אחריות התאגידים חלה גם על המוצרים שהם מייצרים, על רווחת העובדים שלהם וגם על איכות הסביבה.
יש אנשים שגדלים בבתים שמאלניים ויש בבתים ימניים. אני גדלתי בבית סביבתי. סבי, יוסף תמיר ז"ל, זכה לכינוי "מר סביבה" בשל העובדה שהיה חבר-הכנסת הראשון בישראל שהקדיש את הקריירה שלו להגנת הסביבה, בים, באוויר וביבשה. ברבות הימים, כאשר בחרתי בלימודי המשפטים ואחר כך בדוקטורט, ברור היה לי שאיכות הסביבה היא התחום שבו ארצה להתמחות ואותו אחקור. בעבודת הדוקטורט שלי בחרתי לעסוק באתגר הגדול ביותר בעיניי במדיניות הסביבתית: ייעול היישום והאכיפה. רציתי לדעת איך אפשר לגרום לאנשים ולחברות עסקיות לשנות את התנהגותם כך שתהיה פחות מזיקה לסביבה ותאפשר פיתוח בר-קיימא.
אבל כפי שקורה לא אחת, תוצאות הדוקטורט שלי היו מבחינתי אכזבה. ממצאי המחקר הוכיחו את מגבלות האכיפה הסביבתית. גם בתחומים שבהם הושקעו משאבי אכיפה אדירים, כמו במקרה של מניעת השלכה פיראטית של פסולת בנייה, תוצאות האכיפה היו דלות, ולא נמדד שינוי ממשי בהתנהגות העסקים או שיפור במצב הסביבתי. הממצאים גרמו לי לזנוח את התקווה כי יש בכוחה של אכיפה רגולטורית ממשלתית להביא לתמורות עמוקות ביחסנו לסביבה.
רגולציה של ציווי ושליטה, הקובעת אמות-מידה ומטילה עונשים על ההפרה, מקיפה ככל שתהא, כנראה לא מסוגלת להתמודד עם המניעים המורכבים לציות ולאי-ציות. זה נכון במיוחד בתחומי עבריינות שהם כדאיים כלכלית ואינם נחשבים כמפרים נורמות חברתיות מושרשות ("'בסך הכל' זרקתי פסולת בניין, זה לא שרצחתי מישהו"). ברור היה לי כי חייבת להיות דרך אחרת, או לכל הפחות דרך משלימה, לאכיפה. וכך הגעתי בשנים האחרונות לתחום המכונה "אחריות תאגידית חברתית".
תאגידים, או חברות עסקיות, הפכו בעידן הגלובליזציה לגורמים בעלי עוצמה, המשפיעים על חיינו לא פחות מאשר המדינות בהן אנו חיים. תאגידים גלובליים, כמו "מקדונלד'ס", "מיקרוסופט" או חברת הנפט "של" מחזיקים בידיהם כוח ומשאבים אדירים. למעשה, 100 התאגידים הגדולים בעולם עשירים יותר מרוב המדינות, ובשנת 2016 היו כ-100 תאגידים גלובליים שהכנסותיהם היו גבוהות מהכנסותיה של כלכלת ישראל כולה!
אך העוצמה שמרכזים בידיהם התאגידים הגדולים אינה רק כלכלית. השפעתם על אורח חיינו עצומה. תאגידים מייצרים את כל המזון המעובד שאנו אוכלים, את המשקאות שאנו שותים, את הבגדים שאנו לובשים ואת כל המוצרים והחומרים שמרכיבים את הבתים והמשרדים שבהם אנו חיים ועובדים. הם מכתיבים את שוק התעסוקה ואת תנאי העבודה של רובנו. התוצאה ברורה: השפעתם של התאגידים הללו על הסביבה - כבירה.
עד לשלושת העשורים האחרונים היה מקובל לחשוב שתאגידים אחראים רק להגדלת ההכנסות של בעלי המניות שלהם. ייתכן שיש עדיין חברות עסקיות רבות שסבורות כך. אבל בשנים האחרונות רבים חושבים שלאור עוצמתם והשפעתם, אחריות התאגידים חלה גם על המוצרים שהם מייצרים, על רווחת העובדים שלהם, על הקהילה הסובבת אותם - ועל איכות הסביבה.
שאלות כמו האם אחריות תאגידית בכלל אפשרית, האם היא מתרחשת הלכה למעשה, מה מניע אותה וכיצד היא באה לידי ביטוי, מעסיקות אותי ואת עמיתי למחקר, פרופ' אביעד בר חיים, גם הוא מהאוניברסיטה הפתוחה. חקרנו ומצאנו שאחריות תאגידית אכן אפשרית, ושישנם דפוסים אירגוניים תרבותיים שקשורים יותר מאחרים להתנהגות אחראית. האחריות התאגידית משתנה בין תחומים: עסק יכול, למשל, להתנהג באחריות לעובדיו - ובה בעת להזיק לסביבה.
מצאנו גם שלעובדים מדרגות הביניים והנמוכות השפעה זניחה על אחריות התאגיד שבו הם עובדים, ורמת האחריות מוכרעת על-ידי מדיניות ההנהלה ומושפעת בעיקר מיחסם של המנהלים. לבסוף, ובניגוד למצופה, מצאנו שיש השפעה חיובית משמעותית לקיומה של רגולציה ממשלתית על אחריות תאגידית. אפשר לומר שממצא זה היווה סגירת מעגל עם ראשית דרכי האקדמית. למרות הספקנות שלי לגבי הצורך או התועלת באכיפה כופה, מסתבר שגם להתנהגות תאגידית אחראית וטובה, העונה על דרישות החוק, נדרש ברקע קיומו של מנגנון רגולציה ממשלתית נוקשה, שמציב דרישות ונוקט באכיפה במידת הצורך.
ד"ר אור קרסין, חוקרת במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה
חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי בערוץ הלימודים של ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נעשה בסיוע "האקדמיה הצעירה הישראלית".
לפנייה לכתב/ת 
