מיער גשם ליער טרופי: תסריט האימה של האמזונס
בשנים האחרונות פקדו את אגן האמזונס בצורות ושיטפונות חמורים. חוקרים בנאס"א מצאו כי יער הגשם הגדול בעולם מתקשה להתאושש מהבצורת. ואיך הדבר ישפיע עלינו?
עונה אחת של בצורת ביער הגשם של האמזונס שבדרום אמריקה עלולה להפחית את הספיגה של הפחמן הדו-חמצני של היער למשך שנים, גם לאחר שהגשמים חוזרים - כך עולה ממחקר חדש שפורסם ב-nature. צוות מחקר ממעבדת ההנעה הסילונית של נאס"א בפסדינה שבקליפורניה ומוסדות נוספים השתמשו במחקר בנתוני לידר (טכנולוגיית מדידת מרחק בעזרת לייזר) ולוויין למיפוי נזק ותמותת עצים שנגרמה על ידי בצורת חמורה ב-2005.
בשנים האחרונות פקדו את אגן האמזונס בצורות ושיטפונות חמורים לסירוגין, שנותנים הצצה על ההשפעה האקולוגית הצפויה של השינוי שעובר על האזור. האקלים ביערות הגשם עובר כבר עכשיו תהליכי הקצנה, ובשני העשורים האחרונים העונה היבשה אכן הלכה והתארכה.
בשנים של מזג אוויר ממוצע, יער גשם ללא הפרעה יכול להוות מעין "כיור" טבעי לפחמן דו חמצני, כשהוא סופג יותר דו-תחמוצת הפחמן מהאטמוספירה מאשר מחזיר לתוכה. אבל החל משנת הבצורת של 2005 ועד לשנת 2008, השנה האחרונה שבה קיימים נתוני לידר זמינים, אגן האמזונס איבד בממוצע 270 מיליון טון של פחמן בשנה. כמו כן, אין סימן שהוא הצליח לזכות מחדש בפונקצייה שלו כ"כיור פחמן".
עם שטח של כ-7 מיליון קמ"ר, האמזונס הוא יער הגשם הגדול ביותר על פני כדור הארץ. "הפרדיגמה הישנה הייתה כי כל פחמן דו חמצני שאנחנו מייצרים בפליטות, האמזונס מסייע לספוג חלק גדול ממנו", הסביר סאסאן סטאצ'י מנאס"א, שהוביל את המחקר.
אבל תקופות קשות של בצורות בשנים 2005, 2010 ו-2015 גרמו לחוקרים לחשוב מחדש על הרעיון הזה. "המערכת האקולוגית הפכה כל כך רגישה להתחממות הזו והאירועים האפיזודיים של הבצורת, שהיא יכולה להפוך מ'כיור' למקור, תלוי בחומרה ובהיקף", הוסיף סטאצ'י. "זו הפרדיגמה החדשה שלנו".
בצורת מהחלל
קבוצת החוקרים השתמשה במפות לידר ברזולוציה גבוהה, שנגזרו מתוך מערכת לייזר שבה נעשה שימוש במדעי כדור הארץ המודדת גובה, יחד עם לוויין ICESat. הנתונים הללו חושפים שינויים במבנה חופת היער, כולל נזק לעלים ומרווחים בין העצים. החוקרים פיתחו שיטת ניתוח חדשה להמרה של השינויים המבניים הללו - לשינויים בביומסה (כמות האורגניזמים החיים בשטח נתון) והפחמן מעל פני השטח. הם הסירו פיקסלים המראים אזורים שרופים או כרותים בכדי לחשב את השפעת הפחמן בבצורת רק על יערות שנותרו שלמים.
הם מצאו כי הבצורות, עצים שנפלו, נשירת עלים ונזק לחופת היער - גרמו לאובדן משמעותי בגובה החופה, כשבאזור שהושפע באופן החמור ביותר הייתה ירידה ממוצעת של 0.88 מטרים בשנה שלאחר הבצורת. אזורים שהושפעו בצורה חמורה פחות ירדו פחות, אבל כולם המשיכו להצטמצם בקצב קבוע בשנים שנותרו בהמשך תיעוד הנתונים.
סטאצ'י ציין עוד כי מחצית מהמשקעים ביער נעשים למעשה על-ידי היער עצמו - מים שנפלטים כאדים מהעלים ומתנדפים מהצמחייה ומהקרקע, עולים אל תוך האטמוספירה, מתעבים והופכים לגשם - במהלך העונה היבשה והמעבר לעונה הרטובה. לכן, בצורת שהורגת עצי יער לא רק מעלה פליטות פחמן, היא מפחיתה ירידת גשמים ומאריכה את משך העונות היבשות. החוקרים מעריכים שהשינויים האלה מגבירים את הסבירות לבצורת עתידית.
אם בצורות ימשיכו להופיע בתדירות ובחומרה של שלושת האירועים האחרונים ב-2005, 2010 ו-2015, לדברי החוקר הראשי, האמזונס עלול בסופו של דבר להפוך מיער גשם ליער טרופי. המשמעות היא כי יכולת ספיגת הפחמן של היער תקטן והגיוון הביולוגי שלו יצטמצם.
לפנייה לכתב/ת 
