המאבק הארוך לשוויון בחלל
35 שנה לטיסה הראשונה של אסטרונאוט אפרו-אמריקני, שהייתה צעד מרכזי במאבק לשוויון גזעי בסוכנות החלל האמריקנית. גם אחרי עשרות שנים לא ברור אם המאבק הזה הגיע לקצו
בטלוויזיה זה היה הרבה יותר פשוט. בסדרה "סטאר-טרק" (מסע בין כוכבים), ששודרה במחצית השנייה של שנות ה-60, במקביל למרוץ החלל האמיתי לירח, כלל צוות החללית אנטרפרייז גם נציגות שחורה, אסייתית, היספנית, שפע של נשים ואפילו נציג של הגזע הוולקני. המציאות הייתה הרבה יותר מסובכת. או אולי יותר פשוטה. כבר כשנאס"א בחרה את קבוצת האסטרונאוטים הראשונה, ב-1959, נשמעו ביקורות על כך שכל שבעת הנבחרים הם גברים לבנים ופרוטסטנטים. הביקורות נשמעו שוב כשנאס"א בחרה את קבוצות האסטרונאוטים הבאות, ב-1962 וב-1963, שאנשיהן איישו כמעט את כל המשימות בתכנית ג'מיני ובתוכנית אפולו.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
תקווה חדשה: משכך כאבים שאינו ממכר
חצבת – האם זה באמת כל כך נורא? (כן)
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
דרכם של אסטרונאוטים בני מיעוטים לחלל לא הייתה פשוטה. הניסיון לשלב נשים בתוכנית החלל נתקל בהתנגדות של אנשי נאס"א, וכך גם הקריאה לשלב בה אסטרונאוט שחור. רק 22 שנה אחרי הטיסה הראשונה של אדם לחלל שוגר בפעם הראשונה אסטרונאוט שחור, או כפי שמקפידים לקרוא לכך כיום - אמריקני ממוצא אפריקני.
אפליה מתקנת נשיאותית
בניגוד לדרישתן של הפמיניסטיות לשלב נשים בשורות האסטרונאוטים, דווקא הטענות על אפליה גזעית מצאו אוזן קשבת במִמשלו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי. הבית הלבן ביקש מחיל האוויר לשלב טייס שחור בתוכנית של החיל להכשרת טייסי מחקר, שהייתה למעשה תוכנית הכשרה ראשונית לטייסי חלל. מפקדי החיל פתחו בחיפושים אחר מועמד מתאים ומצאו את קפטן (סרן) אדוארד דווייט (Dwight), טייס קרב ובעל תואר בהנדסת אווירונאוטיקה מאוניברסיטת אריזונה. הוא צורף לתכנית ב-1962, בהוראה ישירה של הנשיא, והוגדר, כמו חניכים נוספים בהכשרה, מועמד לאסטרונאוט.
"זה היה כמו להיכנס לתוך סערה באוקיינוס בלי לדעת שהיא מגיעה", סיפר דווייט לכתב העת Ebony ב-1984 על קבלת הפנים הגזענית שציפתה לו בהכשרת האסטרונאוטים. "הייתי תמים ולא הבנתי שהם מתעללים בי אישית. הבעיה שלהם הייתה שהם לא יכלו לפגוע בי ממש, כי הנשיא קנדי עמד מאחורי".
טום וולף (Wolfe) מתאר בספרו The Right Stuff על האסטרונאוטים הראשונים כיצד מדי שבוע בשבוע היו מתייצבים בבסיס אדוארדס בקליפורניה עורכי דין מטעם התנועה לזכויות האזרח, ומפנים אל בכירי חיל האוויר שאלות רבות על התקדמותו והכשרתו של דווייט. לרוע המזל, ההכשרה לא התקדמה היטב. בספרו They Had a Dream מספר ג'יי אלפרד פלפס (Phelps) כי מפקד ההכשרה, הקולונל צ'אק ייגר (Yeager), הטייס האגדי שהיה הראשון ששבר את מחסום הקול, היה מאוד לא מרוצה מהיכולות של הטייס שנכפה עליו. צוות של מדריכים אישיים מונה לסייע לו להשלים את הפערים האקדמיים, אך למרות שעבד קשה היה חסר לו רקע, וגם ניסיון הטיסה שלו היה דל בהרבה מאשר זה של עמיתיו בקורס. "האפליה היחידה נגד דווייט בהכשרה הייתה שהוא לא היה אמור להיות בקורס הזה מלכתחילה", מצוטט ייגר בספר.
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח קנדי, והיריות שקיפדו את חייו של הנשיא גדעו גם את התקוות של דווייט להפוך לאסטרונאוט. קנדי נרצח שבועות אחדים לפני ההכרזה על בחירתה של קבוצת האסטרונאוטים השנייה, אבל דווייט, שחשב שיהיה בקבוצה הזו, הודח מההכשרה ימים אחדים לאחר ההתנקשות בנשיא.
דווייט החזיק מעמד בחיל האוויר עוד שלוש שנים, ואז פרש. הוא הקים עם כמה חברים בית ספר לטיסה, אך סגר את העסק לאחר התרסקות מטוס שבה נהרגו ששה משותפיו, בטיסה שגם הוא היה אמור להיות בה אך ויתר בשל פגישה עסקית. הוא פנה לעסקי נדל"ן ועשה חיל, אך הפסיד את רוב הונו במשבר הכלכלי של שנות השבעים. לאחר מכן חזר לתחביבו הישן, פיסול, הפך אותו למקצוע, והיה לפסל מוכר ומוערך בסצנת האמנות האמריקנית.
התרסקות התקווה
לאחר ההתנקשות בקנדי מונה לנשיא סגנו, לינדון ג'ונסון, שהיה תומך נלהב של תוכנית החלל. ג'ונסון תמך בצירופו של טייס שחור לשורות האסטרונאוטים, אך לא הסכים שזה יהיה דווייט. "הוא רצה שחור משלו, וכעס על הפרסומים בתקשורת שהיו בעקבות הסיפור שלי והאשימו את חיל האוויר באפליה ובגזענות", אמר דווייט ל-Ebony.
בסוף שנת 1963 פתח חיל האוויר האמריקני תוכנית צבאית להכשרת האסטרונאוטים שנועדו לאייש תחנות חלל צבאיות, בדומה למודל הסובייטי. התחנה, שלא שוגרה מעולם, כונתה MOL (Manned Orbital Laboratory, מעבדה מאוישת במסלול סביב כדור הארץ), והייתה אמורה לשמש מעין לוויין תצפית מאויש. התוכנית בוטלה ב-1969, לאחר שהתברר סופית שלווייני צילום יעילים לא פחות ואף יותר מתחנות תצפית מאוישות. הטייסים הצעירים של תכנית MOL התקבלו לקבוצת האסטרונאוטים השביעית שבחרה נאס"א, והובילו בשנות השמונים את הטיסות הראשונות של מעבורות החלל.
האסטרונאוט השחור שהנשיא ג'ונסון בחר לקדם היה טייס מתכנית MOL. רוברט הנרי לורנס (Lawrence) נולד ב-1935, ובגיל 20 כבר היה טייס מצטיין בחיל האוויר ובעל תואר ראשון בכימיה. הוא המשיך להתקדם בחיל האוויר, שירת כמדריך טיסה וטייס מחקר, השלים דוקטורט בכימיה פיזיקלית וב-1967 סיים בהצלחה את בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר והתקבל לתוכנית MOL, מה שהפך אותו רשמית לאסטרונאוט השחור הראשון.
ואולם, הקריירה של לורנס ב-MOL נמשכה רק חצי שנה. בדצמבר 1967 הוא שימש מדריך בטיסה של בית הספר לטייסי ניסוי, כשהחניך שלו שגה בתמרון והמטוס התרסק. החניך הספיק להפעיל את כסא המפלט ונחלץ עם פגיעות קשות, אך כסא המפלט של המדריך הופעל שנייה מאוחר יותר, ולורנס נהרג במקום. אלמלא התאונה הוא היה צפוי להתקבל לנאס"א, ושמו נחקק על אנדרטת המראה במרכז החלל בפלורידה, המנציחה את האסטרונאוטים שנהרגו במשימות חלל או בתאונות אימונים.
גיבור בעל כורחו
לאחר תוכנית אפולו הפחיתה נאס"א מאוד את קצב משימות החלל, וכך פחת מאוד גם הצורך באסטרונאוטים חדשים. רק לקראת תחילת טיסותיהן של מעבורת החלל בחרה נאס"א ב-1978 קבוצה של אסטרונאוטים חדשים, תשע שנים לאחר בחירתה של הקבוצה הקודמת. הקבוצה החדשה כללה 35 אסטרונאוטים, שנבחרו מתוך יותר מ-8,000 מועמדים, והם הגיעו הפעם מרקע מגוון הרבה יותר. בין השאר היא כללה שש נשים, אחת מהן, ג'ודית' רזניק (Resnik) הייתה גם האסטרונאוטית היהודייה הראשונה (אשה או גבר) ואחרת, שאנון לוסיד (Lucid) הייתה האמא הראשונה שנבחרה לאסטרונאוטית. כמו כן נכלל בקבוצה האסטרונאוט האמריקני הראשון ממוצא אסייתי, אליסון אוניזוקה (Onizuka), ולא פחות משלושה אסטרונאוטים שחורים.
הראשון מביניהם שזכה לטוס לחלל היה גאיון (גאי) בלופורד (Bluford), יליד 1942. בלופורד היה טייס קרב שרשם יותר ממאה טיסות מבצעיות במלחמת וייטנאם, שימש מדריך טיסה ומילא כמה תפקידים פיקודיים. לצד אלה הוא התקדם בסולם האקדמי עד שהשלים ב-1978 דוקטורט בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל. ב-30 באוגוסט 1983, השבוע לפני 35 שנה, הוא היה השחור הראשון שטס לחלל, במשימה השמינית של מעבורת חלל, טיסתה השלישית של המעברות צ'לנג'ר. "ידעתי שאחד משלושתנו (בלופורד, מקנייר וגרגורי – האסטרונאוטים השחורים בקבוצה) יהיה האמריקני השחור הראשון בחלל, אבל לא דחפתי להיות הראשון והופתעתי שזה הייתי אני", סיפר בראיון. "הופתעתי מכמות העניין התקשורתי בזה, והשתדלתי שזה לא ייצא מפרופורציות".
העיתון "ניו יורק טיימס" הגדיר את בלופורד "גיבור בעל כורחו" בתחום השוויון לשחורים, אך תיאר את ההתלהבות שבה התקבל הישגו בקהילה השחורה ואת ההשראה שהעניק לתלמידים שחורים.
אחרי המשימה ההיסטורית שוגר בלופורד עוד שלוש פעמים לחלל, אחת בצ'לנג'ר ושתיים במעבורת דיסקאברי. ב-1993 פרש מנאס"א ומחיל האוויר בדרגת קולונל (אלוף משנה), ומילא כמה תפקידי ניהול בכירים בחברות העוסקות בתחומי התעופה והחלל. הוא זכה באותות הוקרה רבים על פעילותו בנאס"א, וגם על פועלו לקידום השוויון לקהילה האפריקנית-אמריקנית.
למעשה, בלופורד היה האמריקני השחור הראשון בחלל, אך לא האדם השחור הראשון בחלל. הקדים אותו ארנלדו טמאיו מנדס (Tamayo Mendez) מקובה, האדם הראשון ממוצא אפריקני שהגיע לחלל. טמאיו נולד גם הוא ב-1942, ואחרי המהפכה הקומוניסטית נשלח לקורס טיס בברית המועצות. גם הוא שירת לימים כטייס במלחמת וייטנאם, עם כוח קובני שנשלח לסייע לצפון הקומוניסטי, וב-1978 נבחר לקוסמונאוט במסגרת תוכנית אינטרקוסמוס, שנועדה לאפשר לבעלות בריתה של ברית המועצות לשגר קוסמונאוטים.
במסגרת זו נשלחו לחלל אזרחים של מדינות כמו פולין, בולגריה, רומניה ואפילו סוריה ואפגניסטן. כמו בלופורד, גם טמאיו נבחר לתוכנית ב-1978, אבל הוא היה צריך להמתין רק שנתיים וחצי עד שזכה לטוס לחלל - בספטמבר 1980 הוא שוגר עם קוסמונאוט רוסי למשימה של שבוע בתחנת החלל סליוט 6. הניסויים שלהם עסקו בעיקר בגורמים למחלת חלל, אבל הוא ביצע גם מחקר הקשור להתגבשות של סוכר בתנאי מיקרו-כבידה, במטרה לסייע לתעשיית הסוכר של קובה.
מפקדים ומנהלים
השחור האמריקני הבא שטס לחלל היה רונלד (רון) מקנייר (McNair). הוא טס ב-1984 במעבורת החלל צ'לנג'ר, אבל זו הייתה הפעם היחידה שהוא חזר בשלום ממשימת חלל. טיסתו הבאה הייתה גם היא בצ'לנג'ר, והסתיימה 73 שניות בלבד אחרי השיגור, בפיצוץ שקטל את שבעת אנשי הצוות וטלטל את אמריקה ואת תוכנית החלל שלה.
בעוד בלופורד ומקנייר היו מומחי משימה ומטען במעבורות החלל, האסטרונאוט השחור השלישי בקבוצה שלהם, פרדריק גרגורי (Gregory), השתייך למעמד היוקרתי יותר, של טייסי המעבורת, שממנו יצאו גם רוב מפקדי המשימות. גרגורי, יליד 1941, שירת גם הוא כטייס מסוקים בווייטנאם ולאחר מכן עשה הסבה למטוסי קרב, ובסופו של דבר היה טייס ניסוי בחיל האוויר ובצי האמריקני. ב-1985 הוא היה הטייס של מעבורת החלל צ'לנג'ר, וב-1989 היה לשחור הראשון שמפקד על משימה של מעבורת חלל, בטיסה של המעבורת דיסקברי. ב-1991 פיקד שוב על מעבורת חלל, הפעם אטלנטיס. לאחר מכן הוא פרש מטיסות, אבל נשאר בכמה תפקידים בכירים בנאס"א, ובהם המשנה לראש הסוכנות. ב-2005 שימש לחודשיים ראש נאס"א בפועל, בתפר בין סיום תפקידו של שון אוקיף למינוי של מייקל גריפין.
ב-1980 בחרה נאס"א אסטרונאוט שחור נוסף שיעשה לימים היסטוריה. צ'רלס בולדן (Bolden), טייס קרב וטייס ניסוי בצי האמריקני, טס לחלל ארבע פעמים בין 1986 ל-1994, שתיים כטייס מעבורת ושתיים כמפקד. לאחר מכן חזר לצי ומילא כמה תפקידי פיקוד בכירים עד פרישתו ב-2004. בתחילת 2009 הודיע נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על מינויו של בולדן לראש נאס"א. הוא שימש בתפקיד שמונה שנים, והוביל את נאס"א בתקופה שבה נאלצה להיפרד ממעבורות החלל.
הדחה מפתיעה
צעד נוסף בדרך לשוויון גזעי בנאס"א הושג ב-1987, עם בחירתה של אסטרונאוטית שחורה ראשונה, מיי ג'מיסון (Jemison), שטסה לחלל ב-1992. אחריה טסו עוד שתי נשים שחורות, ובסך הכל שלחה נאס"א לחלל 14 אמריקנים ממוצא אפריקני, שטסו 32 פעמים לחלל. עם זאת, שוויון מלא עדיין לא הושג. עד כה לא היה איש צוות אמריקני שחור בתחנת החלל הבינלאומית, למרות שהיא מאוישת דרך קבע כבר כמעט 18 שנים.
בשנה שעברה הודיעה נאס"א כי ג'ינט אפס (Epps) תהיה האמריקנית השחורה הראשונה שתוצב בתחנת החלל באמצע 2018. אפס, דוקטור להנדסת אווירונאוטיקה, לא באה מתחום התעופה. לאחר לימודיה היא שירתה במשך שבע שנים כקצינת מודיעין בשירות הביון האמריקאי (CIA), ואף הוצבה בעיראק במסגרת תפקידה. ב-2009 התקבלה לנאס"א וכעבור שנתיים השלימה את הכשרת האסטרונאוטים. היא הייתה אמורה לטוס לתחנת החלל ביוני השנה, אך כמה חודשים לפני המשימה הוחלפה באסטרונאוטית מצוות הגיבוי.
בנאס"א הודיעו כי אינם יכולים להגיב על הסיבה להחלפה ואינם מספקים מידע על עניינים הנוגעים לצוותי החלל, וכי אפס תוצב חזרה ביוסטון ואפשר שתשובץ למשימות עתידיות. ואולם, אחיה של אפס, הנרי, פרסם פוסט זועם בפייסבוק, והאשים את נאס"א בגזענות. "אחותי, דוקטור ג'ינט אפס, נאבקה נגד דיכוי גזעי והדרת נשים בנאס"א, ועכשיו הם פוגעים בה ונותנים את המקום שלה לאסטרונאוטית לבנה!".
אפס עצמה התייחסה לעניין בפעם הראשונה לפני כחודשיים, בראיון במסגרת פסטיבל טכנולוגיה בברלין. "אני לא יודעת מדוע הועברתי מהמשימה, מי קיבל את ההחלטה, ובאיזה דרג", אמרה בראיון. לשאלה אם מדובר בגזענות השיבה "אני לא יכולה לשער מה אנשים חושבים ועושים בלי מידע נוסף על העניין".
בעתיד אולי יתפזר הערפל סביב הדחתה של אפס מהמשימה, ואז יתברר אם יש בסיס לטענות על גזענות ואפליית נשים בנאס"א. עד שזה יקרה, העובדה שאחרי עשרות שנים של מאבק לשוויון בטיסות חלל והישגים רבים בתחום עדיין נשמעות טענות על אפליה, מצביעה על כך שמתחת לפני השטח השדים הגזעניים עדיין רוחשים ומחכים לפרוץ החוצה, או לפחות ממתינים שמישהו יעשה בהם שימוש.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
