סוד הצלחתם של הוויקינגים
מחקר חדש מעלה את האפשרות שיורדי הים הנורדים הגיעו להישגיהם בזכות יכולתם לייצר זפת בקנה מידה תעשייתי
הוויקינגים קנו לעצמם שם של ימאים אגדיים ואכזריים שהטילו אימה על חופי אירופה. אנחנו שומעים פחות על כושר ההמצאה והחדשנות שלהם, תכונות שהעניקו להם כנראה יתרון על עמים אחרים ואפשרו להם לנווט בימים, לפשוט, לסחור ולהתיישב במקומות רחוקים ממולדתם הסקנדינבית, ובכלל זה רוסיה, איטליה, גרינלנד, צפון אפריקה ואפילו חופי צפון אמריקה. החדשנות התבטאה למשל בעיצוב הייחודי של ספינותיהם הארוכות והחזקות ובמכשירי הניווט שלהם. מחקר חדש מצביע על טכנולוגיה נוספת לרשימה: ייתכן שהם ידעו גם לייצר זפת בקנה מידה תעשייתי.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
המטוס שנוע ינוע – בלי חלקים נעים
הוויקינגים השתמשו בזפת עצים (עטרן) כדי להגן על קורות העץ והמפרשים של ספינותיהם מפני נזקי הים. לפי ההערכות, לציפוי חלקי העץ של כל ספינה נדרשו כ-500 ליטר של זפת וכמות נוספת לציפוי המפרשים. בין ההפלגות היה צריך לחדש את הציפוי. כלומר לצי שלם, שכלל לא פעם אפילו מאה ספינות, נדרשה כמות אדירה של זפת.
על פי הארכיאולוג אנדראס הניוס (Hennius) מאוניברסיטת אופסלה בשבדיה, שם נעשה המחקר הנוכחי, הזפת הופקה בתהליך שריפה איטית של עצים בסביבה דלת חמצן. השריפה התבצעה בבורות דמויי משפך ששימשו ככבשנים, ובתחתית כל אחד מהם הונח מכל שאליו טפטפה הזפת. לפני 15 שנה החלו להתגלות בורות כאלה בשבדיה, אך עד כה היה ידוע מעט מאוד על שיטות ייצור הזפת של הוויקינגים ועל היקפן - בין השאר משום שבעבר סברו בטעות שחלק מהבורות נועדו להפקת פחם או למלכודות לחיות.
300 ליטר זפת
הניוס ניתח את אתרי הבורות ותיארך אותם באמצעות שרידי פחם שנמצאו בהם. הוא מצא שבורות שתוארכו לשנים 400-100 לספירה היו בקוטר של כמטר אחד ונמצאו בתוך יישובים. להערכתו, בבור כזה היה אפשר להפיק כ-15 ליטר זפת בכל מחזור שריפה. בורות שתוארכו לשנים 900-680 לספירה, לעומתם, היו גדולים פי עשרה ושכנו ביערות, הרחק ממקומות יישוב. להערכתו, מכל בור גדול יכלו להפיק 300-200 ליטר זפת לפחות בכל מחזור.
מקומם של הבורות הגדולים מרמז שאלה היו מעין אזורי תעשייה שנמצאו בקרבת חומרי הגלם - העצים. השינויים שחלו בגודל שלהם ובמקומות הימצאם תואמים לתקופה שבה יותר ויותר סקנדינבים אימצו אורח חיים של יורדי ים, שיכללו את ספינותיהם, החלו להשתמש במפרשים ויצאו למסעות ימיים ארוכים.
"אני משער שייצור זפת העצים במזרח שבדיה התפתח מייצור ביתי בתקופת הברזל לייצור בהיקף תעשייתי שהועבר ליערות במהלך התקופה הוונדלית-ויקינגית" כתב הניוס במאמרו. "אני מציע כי השינוי נבע מהגידול בביקוש בשל התפתחות התרבות הימית". ההשפעה הזו החלה מעין מעגל קסמים: הצי הגדול יותר הביא רווח רב לבעליו, ובעקבות כך הם הגדילו עוד יותר את הצי, מה שהוביל לביקוש גדול יותר לזפת וקידם את התיעוש, שאיפשר הגדלה נוספת של הצי.
הממצאים מתאימים למה שאנחנו יודעים על החדשנות של הוויקינגים בתחום התחבורה הימית, אך כדאי לציין שהמחקר התבסס על ממצאים מעטים יחסית מאזור גיאוגרפי מצומצם בשבדיה. חפירות ארכיאולוגיות נוספות וניתוח הממצאים שיופקו מהם יוכלו לספק תמונה שלמה יותר של ייצור זפת העצים והשפעתו על החברה הוויקינגית.
ד"ר בת שחר דרופמן, פוסט דוקטורנטית במכון ויצמן וכתב באתר מכון דודיסון
למחקר המלא
לפנייה לכתב/ת 
