סקס של צפרדעים והעיר הגדולה
הזכרים של צפרדעי הטונגרה החיות בעיר פיתחו קריאות מורכבות יותר, שמושכות יותר את הנקבות. הסיבה? פחות טורפים
בעולם שהופך עירוני יותר ויותר, בעלי החיים נאלצים להשתנות – או להיעלם. הסביבה שבה הם מוצאים את עצמם שונה מאוד מזו שהתרגלו אליה ביערות ובשטחים הפתוחים: זיהום האוויר, אור המנורות, רעש המכוניות ועוד גורמים משפיעים על התנהגותם, וגם על האבולוציה שלהם.
במקרה של צפרדעים קטנות ממרכז אמריקה, הסביבה העירונית גרמה לזכרים לפתח קריאות חיזור מורכבות ותכופות יותר – ולדעתן של הנקבות, הן גם סקסיות הרבה יותר.
צפרדעי טוּנְגַרָה (Physalaemus pustulosus) חיות במרכז אמריקה, ויוצאות בלילה לחפש נמלים וטרמיטים, הטרף העיקרי שלהן. בעונת הרבייה הזכרים מתקבצים ליד בריכות ושלוליות וקוראים בקול. והכוונה היא לקול גדול.
סוד הצ'אקים של הצפרדעים
אורכם של הצפרדעים הזכרים אמנם לא עולה על 3.5 סנטימטרים, אבל הקריאות שלהם הן בעוצמת הקול הדומה לזו של מייבש שיער. קריאות החיזור מורכבות ממעין יבבה ואחריה קול שנשמע כ"צ'אק", ולפעמים כמה צ'אקים בזה אחר זה. הכל יחד נשמע כמו צליל ירייה במשחק מחשב ישן.
ככל שהזכר מוסיף יותר "צ'אקים", כך הקריאה מורכבת יותר ומושכת יותר עבור הנקבות. "אנחנו משווים את זה לנוצות של הטווס" הסביר ווטר האפוורק (Halfwerk), אקולוג שחוקר את הצפרדעים והוביל את המחקר החדש על קריאותיהם.
האזינו לצפרדעים:
קריאות צפרדעי טונגרה בעיר
קריאות צפרדעי טונגרה ביער
טווסים לא יכולים להוסיף עוד ועוד נוצות ללא גבול, גם אם זה מוצא חן בעיני הנקבות: העושר הצבעוני יבלוט וימשוך אליהם טורפים. בדומה לכך, גם הקריאות הארוכות והמורכבות יותר של הצפרדעים הזכרים מושכות אליהם לא רק את הנקבות אלא גם עטלפים שטורפים אותם וחרקים שמוצצים את דמם. הזכרים נאלצים למצוא פשרה: מספיק צ'אקים כדי שהנקבות ישימו לב אליהם, אבל לא מספיק בשביל למשוך טורפים וטפילים.
במחקר הקליטו החוקרים את קריאותיהם של צפרדעים ב-11 אזורים מיוערים וב-11 אזורים עירוניים בפנמה שבמרכז אמריקה. הם גילו שהזכרים העירוניים השמיעו יותר קריאות, והקריאות שלהם היו מורכבות יותר בהשוואה לצפרדעי היער, עם שורה ארוכה של "צ'אקים" בסיומן. כשחוקרים השמיעו את הקריאות האלו לנקבות במעבדה, הן העדיפו בברור את הקריאות של העירוניים.
בלי טורפים
איך הצליחו צפרדעי העיר לקרוא קריאות מורכבות כל כך, בלי שימשכו אליהם את העטלפים והחרקים? התשובה היא שבעיר פשוט יש פחות מהם.
כאשר החוקרים השמיעו את קריאות החיזור המוקלטות באזורים העירוניים וביערות, הם ראו הרבה יותר עטלפים וחרקים שנמשכו אל הקריאה ביער. ככל הנראה, האור והרעש בלילות העיר הבריחו אותם. בהעדר איום רציני מצד הטורפים, הזכרים העירוניים נתנו דרור לקולם והוסיפו צ'אקים על גבי צ'אקים לקריאותיהם. "כבר אין הגבלה, אז הם משתגעים" אמר האפוורק.
מיעוט הטורפים הפך את הצפרדעים בעיר לחיות נועזות יותר באופן כללי, גם מעבר לקריאות החיזור. "הם באים עד לבית שלך, ואם אתה מתקרב אליהם, הם פשוט ממשיכים לקרוא" סיפר האפוורק. "אפשר לאסוף אותם בקלות". הצפרדעים ביער ביישנים הרבה יותר, והם משתתקים ונעלמים מיד כששמעו מישהו מתקרב. "זה היה כמו להסתכל על שני מינים שונים לחלוטין".
האם המעבר לעיר שינה את הגנים של הצפרדעים, כך שאינם יכולים אלא לקרוא קריאות מורכבות יותר? או שאולי הם מסוגלים לשלוט בכך? כדי לבדוק זאת לקחו החוקרים כמה עשרות צפרדעים מהיערות והעבירו אותם לעיר, ובמקביל העבירו צפרדעים עירוניות ליער. צפרדעי היער המשיכו גם בעיר לקרוא את הקריאות הפשוטות שלהם, שמתאימות יותר למקום שממנו באו. אבל הצפרדעים העירוניות, משמצאו עצמם ביער, התאימו את עצמם למקום החדש: הם קראו פחות, והוסיפו פחות "צ'אקים" בכל קריאה.
מתברר אם כך שהצפרדעים העירוניות לא התפתחו לקרוא קריאות מורכבות יותר, אלא הפכו גמישות יותר, בעלות יכולת להסתגל לתנאים שונים. זו תופעה נפוצה למדי: בכל רחבי העולם בעלי חיים שעוברים לחיות באזורים עירוניים (או במקרים רבים, שערים נבנות על שטחי המחיה שלהם) הופכים לגמישים וסתגלנים יותר. חברת בני האדם מכוונת את האבולוציה שלהם, ויוצרת בעלי חיים שיוכלו להתמודד עם האתגרים שסביבה כזו מציבה, ולנצל את היתרונות שלה. זהו אחד המחקרים הראשונים, עם זאת, שהראה שדו-חיים מסתגלים גם הם לחיים בעיר בצורה כזו.
המחקר מראה שוב כיצד פעילות האדם משפיעה על כל היבט של חיי בעלי החיים, אפילו על הדרך שהם מתקשרים זה עם זה ומחזרים זה אחרי זה. אך במובן מסוים, יש בו גם מסר של תקווה: בעלי החיים, אפילו הצפרדעים שאינן נחשבות לחכמות או מתוחכמות במיוחד, מתאימים את עצמם לסביבה המשתנה ומצליחים לשגשג אפילו בעיר. במקרים מסוימים, הם גם עשויים להפוך לסקסיים יותר.
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
