כיצד חקר המוח ישפר את ההוראה ותפקיד המורים בבית הספר?

*התכנים במדור זה מוגשים בשיתוף עם המוסדות האקדמיים המציגים

נוירופדגוגיה הוא מדע חדש יחסית, שמשלב את ממצאי חקר המוח עם מה שמתרחש בכיתה ובבית הספר. נקודת המוצא להבנת משמעות הנוירופדגוגיה היא הממצאים, שמראים שהפעילות המנטלית - החשיבה, הלימוד והזיכרון, נעשים במוח. כיוון שכך, הוראה יעילה היא זו המותאמת לתהליכי עיבוד המידע המוחי, למעלותיו ולמגבלותיו של המוח, כלומר לאופן שבו המוח קולט, מעבד ומשמר מידע. ההתייחסות אל התלמיד, אל סביבת הלימודים, אל ההצלחות והקשיים בלמידה ובחיי החברה - ראוי שייעשו על בסיס היכרות עם תפקודי המוח. לכן, חשוב שהמורים יכירו כיצד המוח פועל, כדי שיוכלו ללמד טוב יותר ולעזור לתלמידיהם ללמוד טוב יותר. ובאופן כללי יותר - כדי ליצור תהליכים חינוכיים מעודכנים, שמניבים תוצאות טובות יותר, יש לחבר בין המחקר לבין העשייה בשטח.

מרכז הסימולציה במכללת אחוה

בשלוש השנים האחרונות גובש במכללה האקדמית אחוה מודל ייחודי של חקר ההוראה והלמידה, שמתבסס על ממצאי חקר המוח, הקרוי 'מודל אחוה לנוירופדגוגיה', בהובלתו של צוות מומחים בתחום הפסיכולוגיה, הפדגוגיה וחקר המוח. המודל מתמקד בתהליכים ההוראתיים של המורים, והלימודיים של התלמידים, ופועל ליישום ממצאי חקר המוח להשבחת ההוראה והלמידה באמצעות דיאלוג בין נוירופדגוגים למחנכים ומורים. המומחים מציגים בפני אנשי החינוך מידע ביולוגי-נוירולוגי-פסיכולוגי רלוונטי, ואנשי החינוך מציעים יישומים אפשריים במידע זה. הדיאלוג שמתפתח במערכת היחסים הייחודית הזאת מאפשר העצמה הדדית.

לדבריו של פרופ' יצחק פרידמן, ראש התכנית לתואר שני במינהל מערכות חינוך, מייסד המרכז לנוירופדגוגיה במכללה האקדמית אחוה ומפתח התכנית בנוירופדגוגיה לתואר שני במכללת אחוה, חקר המוח והעצב הוא נושא שהולך ומתפתח בעולם ובישראל, המשפיע גם על עולם ההוראה. כיום, מצטבר יותר ויותר ידע, שיכול לסייע למורים לבצע את תפקידם באופן משופר בכיתה וליצור קשרים מיטביים עם התלמידים שלהם, על ידי כך שיבינו מה מתרחש במוחם של התלמידים. "אם מורים יכירו את האופן שבו המוח קולט ומעבד מידע, הציפייה היא שההוראה תהיה יעילה יותר", מדגיש פרופ' פרידמן.

הזמן עושה את שלו

הנוירופדגוגיה מבקשת לפתח ולהכיל בכיתה ובבית הספר מודלים ייחודיים וחדשניים של תפקודים קוגניטיביים כגון: למידה, זיכרון, שפה, רגשות, קשב, תכנון פעולות, קבלת החלטות והתנהגות חברתית. כך למשל, כדי שמידע חדש ייטמע במערכת העצבים המוחית שלנו נדרש זמן. ההטמעה עצמה נעשית על ידי שינויים במעגלי התקשורת העצביים במוח ותלויה בהתחזקות או בהחלשה של קשרים עצביים קיימים, או לחילופין - על ידי יצירתם של קשרים עצביים חדשים. בקורס מואץ, שניתן לתלמידים בשעות מעטות וספורות, שבהן דוחס המורה את החומר במקום לפרוס אותו על פני כמה שבועות, המוח אינו מספיק לבנות לעצמו את הקשרים. ואז, חלק גדול מהמידע שלמדו התלמידים הולך לאיבוד. כדי לוודא הטמעה מיטבית של החומר יש לרווח את הלימוד לאורך זמן, כמו גם ליצור הפסקות ברצף הלמידה, ולא פחות חשוב מכך - לאפשר רגיעה ושינה, כדי לתת למוח לארגן את מעגליו ולהסדיר את המערכות העצביות הרלוונטיות. לכן, כאשר המורה מלמד את תלמידיו חומר חדש, חשוב שייתן למידע זה מרווחי זמן כדי לבנות את הקשרים והחיבורים שבין העצבים השונים במוח, ולהיטמע. מדובר בכלל פדגוגי ראשון בחשיבותו, שהוא תוצר של ההבנה שלנו את המתרחש במוח.

כמו כן, למידה ותרגול מחזקים קשרים קיימים בין תאי עצב במוח ויוצרים קשרים חדשים. כשמידע חוזר ונקלט במוח פעמים רבות הוא יוצר שינויים במעגלי העצבים במוח, ומאפשר ללמידה להתקבע בו. פרופ' פרידמן טוען, ששינון של חומר לימוד חיוני לצורך חיזוק הידע שנקלט במוח, ולפיכך מהווה תנאי בסיסי להוראה יעילה. ממצא זה מכוון ליצירת שיטות הוראה המבוססות על חזרות של מידע חדש שמוגש לתלמידים (קרוי גם: 'עקרון החזרתיות בהוראה'), וגם שינון. בניגוד לדעות בגנות השינון, שנשמעות בציבור ואפילו בקרב אנשי מקצוע ההוראה, חקר המוח מצביע בבירור על התועלת שבשינון לצורך הטמעת מידע לימודי. בנוסף, ההוראה חייבת להיעשות נדבך על גבי נדבך. רק כאשר שלב אחד כבר התבסס בתודעה ניתן לעבור לשלב הבא, שמבוסס על השלב הקודם. אין מקום לקיצורי דרך.

הסטודנטים במכללה(צילום: אדי ישראלי)

עוד מוסיף ואומר פרופ' פרידמן, שיש לקחת בחשבון שהמוח האנושי איננו 'עובד על ריק', והוא פרשן של מידע. המוח לא רק מאחסן מידע, אלא גם מפרש ומעבד אותו, בדרך כלל על בסיס מידע קיים, ובונה לעצמו מערכת של ציפיות עתידיות, שמתבססות על המידע הזה. כאשר אנחנו נחשפים למידע חדש המוח שלנו שואל: 'למה זה שייך?', 'למה זה דומה?' הוא מחפש במאגריו מידע קיים, שיכול להיות שייך למידע החדש, וכשהוא מוצא את הקשרים הנכונים הוא מבין אותו וקולט אותו. המוח זקוק לאנלוגיות, להקבלות ולהשוואות, כדי להסיק מהן מסקנות מובנות. המוח מתקשה (ובקרב אנשים מסוימים אפילו איננו מסוגל) לקלוט מידע חדש ללא אפשרות לשייך אותו למידע שכבר מצוי בתוכו. מורים עלולים לתת לתלמידיהם מידע שאין להם עליו בסיס וידע מוקדם, דבר שעלול ליצור אחד משני מצבים: או שהתלמידים כלל לא יבינו את המידע החדש, או שיפרשו ויבינו אותו באופן שונה לחלוטין מזה שהמורים התכוונו אליו.

"כדי ליצור מצב, שבו תלמידים יגלו עניין בלימודיהם ויבינו היטב את המידע שהמורים מעמידים לרשותם, על המורה להקפיד על כך שהמידע החדש שהוא מציג בפני תלמידיו יהיה קשור למידע שכבר נמצא במוח שלהם", מסביר פרופ' פרידמן. "לפני שמורים מחליטים בעצמם מה ללמד את תלמידיהם, הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לנסות ולברר מה תלמידיהם יודעים כבר, ועל בסיס זה לבנות את החומר החדש שיילמדו את תלמידיהם. לאור זאת, ההמלצה המעשית לאנשי החינוך היא שבתחילתו של שיעור, שמתוכנן להינתן בו מידע חדש, יהיה מועיל ביותר להעביר בוחן קצר על המידע שמצוי כבר במערך הידע של התלמידים. הכוונה היא לבוחן שלא נועד לתת ציון לתלמידים, אלא יסייע למורה ללמד חומר חדש שיובן על ידי התלמידים, ושלא יתפרש על ידיהם בכיוונים אחרים, שונים, ואולי גם מוטעים.

"מההיסטוריה רבת השנים שלי בהוראה, למדתי שתלמידים מפתחים כישרון פנומנאלי. הם מסוגלים להסתכל עליי בעיניים פקוחות לרווחה, ובתודעתם להיות במקום אחר לגמרי, או אפילו לישון", מעיד פרופ' פרידמן. "המורים, שעומדים בפני כיתה ומלמדים, שואלים את עצמם לא פעם: 'האם התלמידים בכלל מקשיבים לי?', 'האם הדברים שאני אומר מובנים להם?' ו'האם הם יזכרו את מה שאמרתי?'. על אנשי ההוראה לקחת בחשבון שהלמידה, המוטיבציה, הזיכרון, השכחה - כולם תוצר של מה שמתרחש במוח, ושהמוח של כל אחד מאתנו שונה. ההיכרות עם דרכי עיבוד המידע של המוח יכולה לסייע ביצירת מוטיבציה בקרב התלמידים, בעידודם ללמוד וביצירת מסלולים רגשיים וקוגניטיביים אל ליבם ומוחם".