המהנדס שהביא את האדם לחלל
112 שנים להולדתו של סרגיי קורוליוב, מהנדס הטילים שהצעיד את ברית המועצות להישגים הגדולים ביותר של ראשית עידן החלל
מאחורי כל חללית מוצלחת לא עומד אדם אחר, אלא אלפי מהנדסים, מדענים, טכנאים ובעלי מקצועות רבים נוספים. ובכל זאת, אם צריך לבחור דמויות אחדות שהשפיעו יותר מכל על תולדות האדם בחלל, אין שום ספק שמקום גבוה ברשימה הזו שמור למהנדס הטילים הרוסי סרגיי קורוליוב, אחד האחראים לשורה ארוכה של הצלחות מסחררות שרשמה ברית המועצות בראשית עידן החלל - מהלוויינים הראשונים דרך הטיסות הראשונות לירח ועד הטיסות המאוישות.
עוד כתבות מאתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
טילים ראשונים
סרגיי פבלוביץ' קורוליוב (Korolev, או ליתר דיוק Королёв), נולד ב-12 בינואר 1907 בז'יטומיר שבאוקראינה. אביו פאבל היה בן למשפחה קשת יום והגיע לאוקראינה כדי לשמש מורה לרוסית, בעוד אמו באה ממשפחה אמידה והייתה בתו של סוחר מצליח. כשהיה סרגיי בן שלוש התגרשו הוריו על רקע הבעיות הכלכליות, והוא גדל אצל הוריה של אמו. לאחר שנישאה שוב העביר אביו החורג את המשפחה לאודסה, שם עברה המשפחה את תקופת הרעב והמחסור של המהפכה הסובייטית.
סרגיי היה תלמיד מצטיין, בעיקר במתמטיקה, ומגיל צעיר החל להתעניין בתעופה. הוא נשלח ללמוד נגרות בבית ספר מקצועי, וכפרויקט גמר בנה ותכנן דאון, לאחר שאת עקרונות התעופה למד מספרים. בהמשך הצטרף למועדון תעופה מקומי, והחל לקחת שיעורי טיסה. לאחר שלא התקבל לאקדמיה מבוקשת במוסקבה החל ללמוד הנדסה במכון הפוליטכני בקייב, שם המשיך לבנות דאונים ולהטיסם, וגם התאהב בעמיתה לספסל הלימודים, קסניה וינסנטיני (Vincentini). ב-1926 התקבל למכון הטכני במוסקבה, והמשיך ללמוד שם הנדסת תעופה. את עבודת הגמר שלו - תכנון מטוס - עשה בהדרכת מתכנן המטוסים הידוע אנדריי טופולב (Tupolev).
לאחר סיום הלימודים הצטרף למכון שעסק בתכנון מטוסים צבאיים. במקביל החל להתעניין בתחום הטילים, שהיה אז בחיתוליו. ב-1931 הוא היה ממקימי קבוצת המחקר שעסקה בהנעה רקטית, במימון המדינה, ועד מהרה הועמד בראשה. ב-1933 הפכה הקבוצה למכון מחקר של הצבא האדום. קורוליוב מונה לסגן הנשיא של המכון, ולצד פיתוח טיל בליסטי הוביל גם פיתוח של כלי טיס מאויש הממריא בהנעה רקטית ואז טס ונוחת כדאון.
האשמות מופרכות
ב-1931 נשא קורולייב לאישה את וינסנטיני, שסירבה להתחתן קודם לכן כדי לא לעכב את הקריירה שלה. ב-1935 נולדה בתם נטליה. בעבודתו נחשב קורוליוב למנהל קפדן ותובעני, אך הוא דרש רבות גם מעצמו, והיה מעורה בכל פרטי הפיתוח של הטילים.
הצרות החלו ב-1938, כשבכירים בכל זרועות הצבא נעצרו בזה אחר זה במסגרת הטיהורים הגדולים של מנהיג ברית המועצות, יוזף סטלין. ביוני הגיע גם תורו של קורוליוב. בעקבות הלשנה של אחד מעמיתיו הוא הועמד לדין, הורשע בעיכוב בזדון של התקדמות הפרויקטים במכון ונידון לעשר שנות עבודת פרך במחנה מאסר - גולאג. אם לא די בכך, הוא נשלח לאחד המחנות הקשים ביותר, שאסיריו עבדו במכרות הזהב בקולימה שבמזרח סיביר.
הטיהורים הגדולים פגעו קשות בצבא הסובייטי, וכן בגופי מחקר, בתעשייה ובשירותים שונים. עד מהרה החלה מוסקבה בהליך של צמצום נזקים, ובמסגרתו גם קורוליוב נשפט מחדש, הורשע בסעיפים קלים יותר, ועונשו קוצר לשמונה שנות מאסר בשרשקה (Sharashka) – מעין בית כלא למומחים שעסקו בפרויקט מסוים. עד ההחלטה החדשה הוא הספיק לבלות ארבעה חודשים קשים מנשוא במחנה שבו מתו אלפי אסירים עקב עבודה מפרכת, מחסור במזון, תנאי מגורים לא הולמים ושירותי רפואה לקויים. קורוליוב איבד את כל שיניו בשל מחלת הצפדינה, הנגרמת מחוסר ויטמין C, וסבל מפציעות וממחלות נוספות שימשיכו ללוותו כל חייו.
לאחר הפחתת עונשו הועבר קורוליוב לשרשקה בראשות אנדריי טופולב, שהיה בעצמו אסיר לאחר שהורשע בריגול (בלי שום בסיס עובדתי). המהנדסים בשרשקה הזו פיתחו שני מטוסי הפצצה שהיו חיוניים למאמץ הסובייטי להתמודד עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במלחמת העולם השניה. פרויקט המטוס הרקטי שעליו עבד קורוליוב לפני מאסרו הועבר לקבוצה אחרת, אך הוא המשיך לעסוק בתכנון טילים בזמן החופשי המועט שהיה לו.
ב-1942 הועבר קורוליוב לשרשקה אחרת, שם עסק בפיתוח מנועים רקטיים למטוסים, ובהמשך הועמד בראש צוות גדול של מהנדסים ששקד על תכנון של טיל בליסטי. ב-1944 שוחרר ממאסרו עם מהנדסים נוספים בזכות צו מיוחד של השלטונות במוסקבה, אם כי הרשעתו בוטלה סופית רק ב-1957. הוא הוחזר לשירות בצבא האדום וקיבל דרגת קולונל (אלוף משנה). ב-1945, עם כניסת הכוחות הסובייטיים לגרמניה, נשלח לשם קורוליוב כדי לאסוף כמה שיותר מידע על טילי וי-2, הטילים הבליסטיים שפיתחה גרמניה במלחמה. ורנר פון בראון, שהוביל את פיתוח הטילים, הוברח בסיום המלחמה לארצות הברית עם רבים מאנשיו, וכן עם רוב הטילים שלא שוגרו, התוכניות והידע. קורוליוב ועמיתיו חקרו טכנאים שנותרו מאחור, שיחזרו תכניות ולמדו היטב את הטילים שהצליחו לאתר.
לאחר המלחמה העמיד סטלין את טכנולוגיית הטילים בראש סדר העדיפויות של ברית המועצות, והקים מרכז טילים חדש מחוץ למוסקבה. קורוליוב מונה למתכנן הראשי במרכז והיה מופקד גם על כמה מאות גרמנים מאנשיו של פון בראון שאולצו או בחרו לעבוד ברוסיה. תחילה הם שיחזרו את הטילים הגרמניים, ועד מהרה בנו על פיהם טילים לטווח רחוק הרבה יותר - כ-3,000 קילומטר - שהיו יכולים לפגוע בכל מטרה במערב אירופה.
למרות תנאי עבודה לא פשוטים, קורוליוב הוכיח כישרון ניהול מרשים, כשהצליח לקדם את תוכנית הטילים ולהגיע להישגים נאים תוך שמירה על המידור ההדוק בין הצוותים באחריותו. מפעל הטילים שלו המשיך לשגשג ופיתח בשנות ה-50 את מה שהיה למעשה הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון, R7, שהיה מסוגל לשאת ראש נפץ במשקל של כחמש טונות לטווח של 7,000 קילומטרים. הטיל, שקיבל את הכינוי סֶמְיוֹרְקַה (Семёрка, "השביעי", ברוסית) - שינה את מאזן הכוחות במלחמה הקרה ואיפשר לרוסים לאיים על האמריקנים במכה גרעינית דומה לזו שארצות הברית יכלה להנחית עליהם.
פריצת הגבולות
אף שה-R7 השלים ניסוי מוצלח רק ב-1957, עוד כמה שנים קודם לכן הציע קורוליוב להשתמש בו לשיגור לוויין למסלול סביב כדור הארץ, ואף הציג לאקדמיה הסובייטית למדעים תוכנית לשגר כלב בלוויין כזה. ואולם, ההנהגה הסובייטית לא גילתה כל עניין ברעיונות האלה עד שהאמריקנים עצמם העלו את הרעיון של שיגור לוויין לחלל לקראת אירועי שנת הגיאופיזיקה הבינלאומית, שנפתחו ביולי 1957.
בעוד הממשל בוושינגטון מתמהמה מחשש כי שיגור לוויין עלול להתפרש כתוקפנות צבאית, ההנהגה במוסקבה הבינה את הכוח התעמולתי הטמון בתכנית של קורוליוב והטילה עליו את משימת שיגור הלוויין. הוא פיקח אישית על בנייתו של לוויין זעיר, ועל הסבתו של טיל R7 להצבת הלוויין במסלול סביב כדור הארץ. בתוך חודש בלבד הלוויין היה מוכן לשיגור, וב-4 באוקטובר 1957 עשתה ברית המועצות היסטוריה, ושיגרה בהצלחה את ספוטניק-1, הלוויין המלאכותי הראשון, על גבי טיל שקודם לכן רשם שיגור מוצלח אחד בלבד.
ההצלחה המרשימה של ספוטניק והתהודה העצומה שלה בעולם עוררה במוסקבה רצון להישג נוסף. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הורה לקורוליוב לבצע שיגור מרשים עוד יותר פחות מחודש לאחר מכן, ביום השנה ה-40 למהפכה הסובייטית. ספוטניק-2 היה לוויין כבד פי ששה מקודמו, ונועד לשאת בעל חיים ראשון למסלול סביב כדור הארץ. גם הוא אולתר תוך זמן קצר מאוד, שלא הספיק לניסויים מוקדמים או לבדיקות בטיחות. ואולם, גם השיגור הזה עבר בהצלחה, והכלבה לייקה הייתה לטייסת החלל הראשונה. לרוסים לא הייתה כל אפשרות או כוונה להחזירה לכדור הארץ, והיא מתה בחללית כמה שעות לאחר השיגור. חצי שנה לאחר מכן שיגרה ברית המועצות את ספוטניק-3, לוויין במשקל של יותר מ-1,300 קילוגרם (כמעט פי שלושה מספוטניק 2), עמוס מכשירים מדעיים. השיגור של לוויין כה כבד המחיש שוב למערב את היכולות המרשימות של ברית המועצות בתחום הטילים.
שאיפות רחוקות
האתגר הבא של קורוליוב ושל תוכנית החלל הסובייטית היה שיגור חללית אל הירח. קורוליוב שינה את טיל השיגור הדו-שלבי שלו והוסיף לו שלב שלישי, שיתחיל לפעול בחלל ויקנה לחללית מהירות מילוט מהמסלול סביב כדור הארץ. ברבע האחרון של 1958 ניסו הרוסים שלוש פעמים לשגר חללית שתפגע בפני הירח, ושלוש פעמים נכשלו כשהטילים התפוצצו בשיגור. הסיבה העיקרית לכשלונות הייתה לחץ הזמן - הנהגת ברית המועצות לחצה מאוד לשגר כמה שיותר מהר כדי להקדים את האמריקנים, שניסו גם הם - בלי הצלחה - לשגר חלליות אל הירח, אך מצד שני לא העמידה לרשות תוכנית החלל שלה תקציב שיסייע לה לעמוד בלוח הזמנים הבלתי אפשרי.
על אף הקשיים, בתחילת 1959 רשמה ברית המועצות הצלחה חלקית. החללית לונה-1 הייתה הראשונה שיצאה מהמסלול סביב כדור הארץ, אבל החמיצה את הירח בכ-6,000 קילומטרים. בספטמבר 1959 השיגו הרוסים את הניצחון המיוחל, כשהחללית לונה-2 התרסקה כמתוכנן אל פני הירח, בעוד הנסיון המוצלח ביותר של האמריקנים החמיץ את הירח בכ-60 אלף קילומטר. כמה שבועות לאחר מכן רשמה ברית המועצות הישג מרשים נוסף כשהחללית הבאה, לונה-3, צילמה את הצד הרחוק של הירח - שנתיים בלבד אחרי שיגור הלוויין הראשון.
אדם בחלל
כבר בשנה שלאחר מכן ניסתה ברית המועצות לשגר חלליות למאדים ולנגה, אך נחלה כישלון אחר כישלון. אולם זה היה כמעט עיסוק צדדי של תוכנית החלל שקורוליוב הוביל: הנושא המרכזי היה הכנות לשיגור אדם לחלל. שלא כמו הלוויינים או החלליות לירח, טיסה מאוישת כללה מרכיב חשוב נוסף - החזרת הקוסמונאוט בשלום. כבר ב-1958 החלו הרוסים לתכנן חללית מאוישת בניצוחו של קורוליוב. החללית הזעירה, שנקראה וסטוק (Vostok, "מזרח" ברוסית), תוכננה לשאת קוסמונאוט אחד והייתה מיועדת לשיגור על גבי אותו R7 שהותאם למשימה.
במהלך 1960-61 שיגרו הרוסים שבע משימות הכנה, חלקן עם חלליות ריקות ואחרות עם כלבים. במקביל ניהל קורוליוב גם את בחירת הקוסמונאוטים הראשונים והכשרתם. בניגוד לארצות הברית, שם בחירת האסטרונאוטים הראשונים לוותה בהמולה תקשורתית עוד לפני שטסו, תוכנית החלל הסובייטית התנהלה בחשאיות גמורה. 20 טייסים שנבחרו לאימוני קוסמונאוטים שמרו את הדבר בסוד אפילו ממשפחותיהם, זהות המהנדסים והטכנאים הייתה חשאית ורק ההצלחות פורסמו לציבור הרחב - הכשלונות הוסתרו היטב.
לאחר שתי טיסות ניסוי מוצלחות בתחילת השנה, ב-12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות את האדם הראשון לחלל. יורי גגרין השלים בחללית וסטוק-1 הקפה של כדור הארץ, ועשה היסטוריה. ברית המועצות ניצלה עד תום את ההצלחה למטרות תעמולה, והגאווה האמריקנית ספגה עוד פגיעה קשה, שדחפה את הנשיא ג'ון קנדי להכריז כי עד סוף העשור תנחית ארצות הברית אדם על הירח.
ארבעה חודשים לאחר מכן שוב הפתיעה ברית המועצות כששיגרה קוסמונאוט לטיסת חלל של יממה שלמה. הפעם היה זה גרמן טיטוב (Titov), והוא השלים בחללית וסטוק-2 יותר מ-17 הקפות של כדור הארץ. כשהאמריקנים הצליחו סוף סוף באמצע 1962 לשגר אסטרונאוטים למסלול סביב כדור הארץ, קורוליוב הפתיע אותם שוב. באוגוסט 1962 שוגרה חללית וסטוק-3, למשימה של ארבעה ימים בחלל. כבר למחרת שוגרה חללית נוספת, וסטוק-4. שני שיגורים בזה אחר זה היו הישג טכנולוגי כביר, אבל הוא לא היה היחיד: שתי החלליות חלפו זו על פני זו במרחק של כששה קילומטרים בלבד, והקוסמונאוטים הצליחו לראות זה את זה בחלל. הרוסים לא הסתפקו בכך: אף על פי שלא אמרו זאת מפורשות, הם יצרו את הרושם המטעה כי שתי החלליות חברו זו לזו במסלולן, שמעיד לכאורה על יכולות מתקדמות ביותר. החשש כי הרוסים כבר הצליחו לבצע חבירה בחלל, מרכיב חיוני בכל משימת ירח, עוררה בהלה של ממש בתוכנית החלל האמריקנית וחשש כי הרוסים יקדימו אותם גם בזה.
הצלחה בלתי אפשרית
בשנים הבאות המשיכו הרוסים בהובלת קורוליוב להקדים שוב ושוב את האמריקנים, ורשמו הצלחה אחר הצלחה בחלל. ב-1963 הם כבר שיגרו קוסמונאוט למשימה של חמישה ימים, כשבחללית שטסה במקביל הייתה האישה הראשונה בחלל, ולנטינה טרשקובה. באותו זמן נשים אמריקניות נאבקו על זכותן להשתתף בתכנית החלל, אך סורבו.
ב-1964 שיגרה ברית המועצות חללית ראשונה עם יותר מאדם אחד. החללית וסחוד-1 (Voskhod) נשאה שלושה קוסמונאוטים למסלול סביב כדור הארץ, ושוב הפתיעה את העולם. כמה חודשים אחר-כך שוגרה משימת וסחוד-2, וגם היא עשתה היסטוריה, כשאחד הקוסמונאוטים שלה, אלכסיי לאונוב (Leonov), יצא מהחללית לריחוף בחלל עצמו, והקדים בכמה חודשים את הליכת החלל האמריקנית הראשונה.
רצף ההישגים המרשימים לא היה לגמרי פרי בחירתו של קורוליוב. האיש החזק של תוכנית החלל הסובייטית נאלץ להיכנע פעם אחר פעם לתכתיבים של פוליטיקאים שדרשו עוד ועוד הצלחות לצרכי תעמולה, והתעלמו מאזהרותיו בדבר לוח הזמנים הבלתי אפשרי, הצורך בניסויים נוספים ובדיקות של כל משימה, והניהול של תכנית חלל בתקציבים נמוכים מדי. משימת ווסחוד-1, למשל תוכננה לשאת שני קוסמונאוטים בלבד, ובלחץ פוליטי הורחבה לשלושה. כדי לדחוס עוד קוסמונאוט בחללית הזעירה הוחלט שהם יטוסו בלי חליפות חלל, על אף הסיכון במקרה של תקלה. כשקורוליוב ניסה למחות על המהלך מבעוד מועד, נאמר לו שאם הוא לא חושב שיוכל לעמוד במשימה, יועבר ניהול תוכנית החלל למהנדס אחר.
נראה כי היכולת של תוכנית החלל הסובייטית להצליח שוב ושוב למרות כל המכשולים נשענה במידה רבה על אישיותו של קורוליוב. מצד אחד הוא היה איש חזון, מהנדס מבריק בעל רעיונות חדשניים ויכולת לא רעה לדעת מראש מה עשוי לעבוד ומה לא (וגם לא מעט מזל), שבלט על רקע הבירוקרטיה הסובייטית הקשוחה בנכונות שלו לכופף מדי פעם את הכללים. מצד שני, מנהל דייקן וקשוח, שהיה מעורה בכל הפרטים של המשימה והציב דרישות גבוהות לעובדיו - מקוסמונאוטים ועד מהנדסים וטכנאים - בימי עבודה שנמשכו 16 שעות ויותר. הוא היה האיש שלא כדאי להרגיז. כישורי הניהול שלו, ויכולתו להניע אנשים ולבחור בעלי מקצוע טובים, סייעו לו להגשים שוב ושוב יעדים שנראו בלתי אפשריים.
לצד ההישגים במשימות החלל השוטפות, עסק קורוליוב בתכנון המשימה השאפתנית יותר - הנחתת אדם על הירח. לפרויקט כזה לא היה די בטילי R7, אפילו משודרגים, והוא הוביל פיתוח של טיל שיגור ענקי - N1, שהיה אמור לשאת למסלול סביב כדור הארץ מטען של 50 טונות, הכולל שלב נוסף של הטיל שיאפשר טיסה מאוישת לירח. במקור הטיל תוכנן לשיגור תחנות חלל, אבל זמן קצר לאחר ההכרזה האמריקנית על תוכנית הירח הציע קורוליוב להסב את הטיל - שעדיין היה בשלבי תכנון - גם למשימה כזו. טיל N1 היה אמור להתחרות בטיל השיגור האמריקני הענקי, סטורן-5, אבל קשיי תקציב ובעיות נוספות עיכבו את ייצורו.
כבוד אחרון
קורוליוב סבל כאמור מבעיות רפואיות שנשא עוד מימי מאסרו בגולאג, וחלקן החריפו עם הגיל. בין השאר הוא סבל מבעיה בכליות ומדימומים במעיים. ב-1960 לקה בהתקף לב, אך התאושש ושב לעבודה. רופאיו הזהירו אותו כמה פעמים כי עליו להאט את קצב עבודתו ולנוח יותר, אך קורוליוב חשש כי ההנהגה הסובייטית מחזיקה את תוכנית החלל לצרכי תעמולה בלבד, ואם יתרבו הכישלונות יסגרו אותה לגמרי - מה שדרבן אותו לעבוד קשה עוד יותר.
אורח חייו של קורוליוב היה סגפני יחסית, ובניגוד לרבים מעמיתיו הוא כמעט לא שתה וודקה או אלכוהול בכלל. לעומת זאת, הוא לא טמן ידו בצלחת בכל הקשור לנשים. ב-1948 התגרשה ממנו וינסנטיני, לאחר שגילתה כי הוא מנהל פרשיית אהבים עם אישה צעירה, נינה קוטנקובה (Kotenkova). הוא נשא את קוטנקובה לאישה, אך גם לה לא היה נאמן במיוחד, והמשיך לנהל פרשיות אהבים מזדמנות.
נסיבות מותו של קורוליוב אינן ברורות עד תום. בדצמבר 1965 הוא אושפז בגלל דימום במעי הגס. בתחילת ינואר עבר ניתוח שהיה אמור להיות פשוט יחסית, אך לא התעורר ממנו ומת כעבור תשעה ימים, יומיים אחרי שמלאו לו 59. לפי גרסה אחת הוא מת בשל סיבוכים בניתוח, שהחמירו בגלל מחלות הרקע שלו, ועל פי גרסה אחרת סיבת המוות הייתה גידול סרטני גדול בבטנו. יש אפילו טענות שהוא מת מסיבות שאינן טבעיות.
רק לאחר מותו של קורוליוב פורסם בפעם הראשונה בציבור שמו של המהנדס שהיה אחראי להצלחות כה רבות. כמו רוב אנשי תוכנית החלל הסובייטית, זהותו נשמרה תחת מעטה כבד של חשאיות, בין השאר כדי להגן עליו מסוכנים זרים.
"ארצנו והעולם כולו איבדו את מדען הטילים הגדול", דיווח העיתון הסובייטי "איזבסטיה" על מותו. "הוא היה חלוץ התכנון של הטילים, הלוויינים והחלליות שפתחו לבני האדם את הגישה ליקום". אלפים השתתפו בהלוויה הממלכתית, בהם כמובן קוסמונאוטים רבים, ובראשם יורי גגרין, בן טיפוחיו. אפרו נטמן בחומת הקרמלין - כבוד השמור לבעלי מעמד מיוחד.
היפוך מגמה
מותו של קורוליוב סימן במידה רבה את נקודת התפנית במרוץ של המעצמות אל הירח. כשלושה שבועות בלבד לאחר מותו ביצעה החללית הרוסית לונה-9 את הנחיתה הרכה הראשונה אי פעם על הירח, אך ההישג המרשים היה אחד האחרונים של ברית המועצות בחלל בעידן הזה. כמה חודשים לפני כן רשמו האמריקנים ניצחון ראשון, כשהקדימו את הרוסים בביצוע חבירה של חלליות. תוך שנים אחדות הם השאירו את ברית המועצות מאחור, כשביצעו את הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח, וכמובן את הנחיתה המאוישת הראשונה.
תוכנית הירח הסובייטית, לעומת זאת - התרסקה. הם אמנם הצליחו להנחית חלליות קטנות, אבל הבורג המרכזי של התוכנית - טיל השיגור N1 - התעכב מאוד לאחר מותו של קורוליוב. כשסוף סוף שוגר בניסוי ראשון, בתחילת 1969, התפוצץ הטיל באוויר. הניסוי השני, כמה חודשים לאחר מכן, הסתיים בפיצוץ הגדול בהיסטוריה של השיגורים לחלל, ובהרס מוחלט של כן השיגור. המיזם בוטל סופית אחרי עוד שני כשלונות, ומחליפו של קורוליוב, וסילי מישין (Mishin), שילם על כך במשרתו והודח.
ב-1967 נהרג קוסמונאוט ראשון בטיסת חלל - ולדימיר קומרוב (Komarov) - שמשימתו תוכננה ובוצעה בחופזה בגלל לחצים פוליטיים וסבלה מתקלות רבות. אחת מהן, במערכת המצנחים, גרמה למותו. כארבע שנים לאחר מכן נספו שלושת הקוסמונאוטים של משימות סויוז-11 עקב תקלה בחללית.
ייתכן מאוד שהאמריקנים היו מנצחים במרוץ לירח גם אם קורוליוב היה מאריך ימים. הם התקדמו עקב בצד אגודל על פי תוכנית סדורה ושיטתית, ולא על פי גחמות של פוליטיקאים וסיכונים מיותרים לצרכי תעמולה, כפי שהתנהלה תוכנית החלל הרוסית. עם זאת, התשובה לשאלה אם התוכנית הרוסית הייתה מתנהלת אחרת לו קורליוב היה ממשיך לעמוד בראשה אינה כה ברורה. אפשר שהוא היה מונע חלק מהתקלות והאסונות, משנה הקצאת משאבים לפרויקטים שונים או מוצא דרכים יצירתיות נוספות להמשיך במרוץ לירח. אחת ההוכחות הטובות ביותר ליכולותיו היא העובדה שגרסאות של הטילים שהוא פיתח נמצאות בשימוש גם כיום.
קורוליוב אמנם ניהל את התוכנית הרוסית והיה האיש החזק בה, אך אי אפשר לומר שעבד לבדו. שמו ופועלו נחשפו כמעט בזמן אמת בשל מותו המוקדם, אולם מאות מהנדסים, מתכננים ובעלי תפקידים נוספים נותרו עלומים עוד שנים ארוכות, עד סיומה של המלחמה הקרה, ורבים מהם לא זכו להכרה של קורוליוב. עם זאת, אין מחלוקת על כך שהוא עצמו, בשילוב של חזון, הנדסה וניהול, אחראי לכמה מההישגים הגדולים ביותר של האנושות בדרך לחלל.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
