דו קיום: פלפלים חריפים נגד פילים רעבים
לרגל יום חיות הבר הבינלאומי: סיפורם המופלא של הפילים בבוצואנה, שבניגוד לאחיהם בשאר העולם משגשגים ומתרבים, עד כדי כך שחקלאים מקומיים נאלצים לשתול פלפל חריף כדי להרחיק אותם משדותיהם
ב-3 במרץ בכל שנה מצוין בעולם יום חיות הבר הבינלאומי, שמטרתו להעלות את המודעות לבעלי החיים שבטבע ולעודד את שימורם. בחיי היומיום שלנו אנחנו כמעט ולא נתקלים בבעלי חיים לא מבוייתים (ולא, חתולי הרחוב לא נחשבים), וברחבי העולם חיות הבר הולכות ומתמעטות ככל שהשפעתו של האדם מתרחבת.
עם זאת, באזורים מסוימים מצבן של חיות הבר טוב יותר מבאחרים. בוצואנה שבאפריקה מתייחדת בכך שבמדינה זו כמות הפילים (שנמצאים בסיכון בשאר העולם) נמצאת דווקא בעלייה, וזאת בזכות מדיניות השימור הקשוחה שהמדינה מקפידה עליה. למעשה, מספר הפילים במדינה כה גבוה שהם הפכו למזיק חקלאי של ממש. מיזם מקומי חדש בבוצואנה מנסה להרחיק את הפילים משדותיהם של החקלאים בדרך זולה ופשוטה, שלא פוגעת באף אחד מהצדדים: פלפלים חריפים.
בוצואנה, מדינה בדרום יבשת אפריקה ששטחה גדול פי 26 משטחה של ישראל (אך אוכלוסייתה מונה כשני מיליון איש בלבד), היא ארץ יוצאת דופן בנוף האפריקאי. מדובר במדינה דמוקרטית משגשגת, שהצליחה לאורך השנים להימנע בהצלחה לא מבוטלת מהרעות החולות שמאפיינות את רוב מדינות אפריקה: מלחמה, עוני ושחיתות. מצבה הכלכלי של בוצואנה טוב בזכות היהלומים הרבים שבשטחה, ואזרחיה מתפרנסים בעיקר מחקלאות.
ייחודה של בוצואנה מתבטא גם במצב הפילים בה: בבוצואנה חיים כ-130 אלף פילים – יותר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, ובשונה מהמגמה העולמית, אוכלוסיית הפילים במדינה דווקא גדלה ב-53 אחוז ב-20 השנים האחרונות.
לדברי פרופ' אמיר אילי מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מצבה הטוב של בוצואנה מסייע לה לשמר את הפילים ביעילות. "הכל הרבה יותר מנוהל ומסודר בהיבט הזה מבמדינות אחרות, כי המדינה עצמה הרבה יותר מנוהלת ומסודרת", הוא אומר. לדבריו, השלום משחק תפקיד חשוב במשוואה. "בלי מלחמות, מה שנשאר לצבא לעשות זה לשמור על הטבע באופן פעיל". הצבא, מצידו, לא עושה חוכמות: מי שנתפס כשהוא יורה בבעלי חיים נורה בעצמו על ידי החיילים.
עוד מספר אילי שכל השנהב בבוצואנה הוא רכוש הממשלה, וכשפיל מת מוות טבעי מגיע נציג ממשלתי, אוסף את החטים שלו ושם אותם במחסנים ממשלתיים. "הרעיון הוא שאם לא יהיה שנהב אז לא יהיה שוק", הוא אומר. בנוסף, בניגוד למצב בחלקים אחרים של המדינה, הוחלט שלא להפעיל רשתות סלולר ואינטרנט בשמורות הטבע – משום שטכנולוגיות אלה משרתות ציידים בלתי-חוקיים.
אחד הפתרונות שהוצעו לבעיה הזו הוא ביצוע "טרנספר" לפילים – העברתם מבוצואנה למדינות אחרות, שבהן כמות הפילים נמצאת בירידה מתמדת. אילי מספר שבעבר נעשה ניסיון להעביר עדר של כמעט 100 פילים לאנגולה, במבצע שעלה מיליוני דולרים – אך בתוך שלושה חודשים העדר כולו נדד בחזרה ברגל את כל הדרך הארוכה הביתה, לבוצואנה.
דרך פעולה אחרת שהוצעה, ושלא בוצעה עד היום, היא הרג מבוקר של הפילים לשליטה באוכלוסייתם. לאפשרות זו קיימת התנגדות רבה מסיבות מוסריות ברורות. מלבד השיקול ההומני המשמעותי, דרך זו בעייתית גם בגלל גודלם העצום של הפילים – לא קיים פתרון פשוט לסילוק וטיפול בגופות כה גדולות.
לאור המצב, בשנה שעברה יצאה לדרך בבוצואנה יוזמה חדשה שנועדה ליצור דו-קיום בין הפילים לחקלאים, ומבוססת על רעיון שנוסה בהצלחה רבה במדינות אפריקאיות אחרות: שימוש בפלפלי צ'ילי להרחקת הפילים מהשדות החקלאיים. את הפלפלים החקלאים יכולים לייבש ואז לשרוף בשעות הערב, לפני שהפילים מגיעים לאכול, או פשוט לגדל בשדות.
הפלפלים דוחים את הפילים עקב ריחם: הריח הוא חוש משמעותי מאוד עבור הפילים, שמסתמכים עליו עבור הישרדותם (כפי שמרמז החדק הארוך המפורסם והגנים המרובים שמוקדשים לחוש זה ב-DNA שלהם). לפלפלי הצ'ילי יש ריח חזק מכיוון שהם מכילים ריכוז גבוה של קפסאיצין – התרכובת שנותנת לפלפל את טעמו החריף (שיכול כידוע לדחות גם בני אדם רבים). השימוש בפלפלים הוא זול וטבעי, וגידולם עשוי גם לשמש כמקור הכנסה משני.
כיום, הפרויקט הוא מפעל חייו של איש נמרץ אחד: אואיטסי (אוטס) נאווא, מדריך ספארי מקומי ומנוסה. "גם אני חקלאי וקורבן של הפילים", אומר נאווא. "זה לא משהו שרק שמעתי עליו, אלא משהו שקורה גם לי". כיום, נאווא עובר בעצמו מחווה לחווה ומכפר לכפר, מחלק לחקלאים בחינם את זרעי הפלפלים ומלמד אותם כיצד להשתמש בהם וכיצד להתנהל נכון אם הם נתקלים בפיל. "החקלאים לא היו מודעים לאפשרות להשתמש בפלפלים חריפים והם לא היו בטוחים שזה יעבוד", הוא אומר. "הכל עניין של חינוך".
המימון היחיד שלו זוכה היוזמה הוא מקניית חולצות שנאווא מוכר למטרה זו, שאותן מעטר כראוי פיל שמוקף בפלפלי צ'ילי. החולצות נמכרות דרך דף הפייסבוק "Oats Elephants" או דרך המייל של נאווא, oaitsenawa@yahoo.com. מלבד זאת, את כל היוזמה, מזרעי הצ'ילי שהוא מחלק ועד הדלק שמשמש לנסיעה אל החקלאים השונים, נאלץ נאווא לממן כמיטב יכולתו מכיסו הפרטי. "אין לי שום חסות כלכלית מאף אחד, ולכן אין לי ברירה אלא לשלם על הכל בעצמי", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לפנייה לכתב/ת 
