לחגוג את ל"ג בעומר במערות ולא במדורות
בעידן של שינוי אקלים אפשר להתחיל לחשוב על חלופות מרעננות יותר להנצחת מורשתו של רשב"י מלבד המדורה, כמו למשל לבקר במערות
גם הרב הראשי לישראל דוד לאו אומר נחרצות: מדורות ל"ג בעומר הן מנהג שיצא מפרופורציות. השנה ההמלצות לחלופות למדורות מתרבות ואפשר בקלות להבין מדוע. מדורות ל"ג בעומר מקפיצות את אירועי השריפות; הן גורמות לזיהום אוויר חריג ולפליטות של חומרים מסרטנים בקרבתם; ילדים (ומבוגרים) נכווים ונפצעים מלהבת המדורה או ממסמר חלוד בקרש מפוקפק שבדרך כלל בוא בכלל דיקט עשוי שכבות שכבות של עץ מעורבב עם דבק.
באופן פרדוקסלי, המנהג מגיע לממדים עצומים דווקא בעידן בו מתרבים אירועי חום קיצוניים ותקופה זו של השנה מלווה לא אחת בזינוק המדחום. שריפה של דלקים מאובנים כמו נפט, גז ופחם גורמת להתחממות כדור הארץ ואחראית להכפלה של פי ארבע באירועי חום קיצוניים בארבעים השנים האחרונות. אחת ההשלכות המיידיות של נתון זה הוא שהסבירות שחום ויובש קיצוניים יובילו לשריפות גדלה. כשמדליקים מדורות ענק בל"ג בעומר גם נוטלים סיכון לשריפות ומן הסתם על הדרך מחמירים – גם אם בקצת – את השיבוש האקלימי שהעולם חווה דרך שחרור כמויות עתק של פחמן דו-חמצני.
האם צריך להפסיק להנות מהאש ולחדול מלצקת בחוויית הבעירה משמעות רוחנית? ודאי שלא. חיבור היהדות לאש לא מתחיל בל"ג בעומר, אלא נושא שורשים עמוקים הרבה יותר. אנחנו זוכרים את מעמד הסנה שבוער בלי סוף של משה וכמובן שבימי החורף הקרים - העת המתאימה ביותר של השנה להביא אור - רחובות ישראל מתמלאים בחנוכיות.
ומה עם רשב"י? רבות הדרכים לכבד את זכרו של התנא רבי שמעון בר יוחאי שנפטר בל"ג בעומר, חוץ ממדורות. רשב"י ידוע כמי שברח למערה בפקיעין כדי להסתתר מן הרומאים - הוא לא קיבל בברכה את תרבות הראווה והצריכה שהרומאים קידמו בכח בארץ אותה הם כבשו, ובפעולותיו ניתן לזהות יסוד של התרסה נגד שלטון התאגידים שבימינו דוחף אותנו לצרכנות לא נבונה הגורמת לנזקים עצומים לכדור הארץ.
רשב"י שהה עם בנו במערה למשך תקופה של 13 שנה. הנס של המערה הוא בנביעה קטנה שבקעה מחריציה של המערה והיה למקור מים ובנוסף הצמיחה עץ חרוב שמפירותיו ניזון רשב"י במשך כל הזמן הזה. ללא אפשרות להחליף בגדים, מסופר על התנא שהיה טומן את עצמו בחול כדי לא לבלות את הבגדים והיה עוסק בתורה. אומנם רשב"י עשה זאת מתוך רדיפה אך סיפור המערה מדגיש את הניגוד שבין תרבות הצריכה לבין העיסוק במשמעות.
אולם, ככל הנראה הירושה החשובה ביותר של רשב"י ביום הילולתו, היא ללא ספק המדרש הבא:
שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.
נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.
אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?
אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.
אז מכיוון שכולנו חיים על אותה ספינה ושל"ג בעומר, בעידן של שינוי אקלים פירושו זיהום אוויר חריג וסכנת שריפות, אפשר להתחיל לחשוב על חלופות מרעננות יותר להנצחת מורשתו של רשב"י מלבד המדורה, כמו למשל לבקר במערות.
ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל, חוקר ומרצה בתחום יהדות וסביבה, הקים את בית המדרש הסביבתי "מקום" בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
