"שלם כפי שתזרוק": האם המודל יעבוד בארץ?
המודל שעל פיו המשתמשים מחויבים על פי כמות הפסולת הביתית אותה הם הוציאו לאיסוף בפועל, מיושם כבר באירופה, בארצות הברית ובאסיה. אז למה בישראל הוא לא מיושם?
5.4 מיליון טון פסולת מיוצרים מדי שנה על ידי תושבי ישראל. שליש מכמות זו הן שאריות מזון ושליש נוסף מורכב מפלסטיק ומנייר. בממוצע מדובר על 1.7 קילוגרמים של פסולת ליום לאדם. על פי דו"ח של ארגון "אדם, טבע ודין", תל אביב נמצאת בראש יצרניות האשפה בישראל עם 2.6 קילוגרמים פסולת לאדם מידי יום, במקום השני והשלישי בדירוג הערים נמצאות הרצליה (2.2 ק"ג) ואשקלון (2.1 ק"ג).
אם נוסיף לנתונים אלו את העובדה שאוכלוסיית ישראל הולכת וגדלה בקצב מהיר, קל לראות שבקרוב נצטרך להתמודד עם משבר פסולת שלא נראה כמותו.
עוד כתבות ב"זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה "
בתי הקברות הפיראטיים למכוניות שמזהמים את הגליל
שוטרים וחיילים עם חום גבוההאויב החדש של איירון מן
הנזק במקרה זה אינו רק סביבתי אלא גם כלכלי, משום שהטיפול בפסולת עולה הון לציבור הישראלי. על פי הדו"ח של "אדם טבע ודין", "ב-2017 הציבור הישראלי שילם כ-3.6 מיליארד שקל על הטיפול בפסולת ובעוד 30 שנה עלות הטיפול בפסולת צפויה לעמוד על לא פחות מ-6.3 מיליארד (על פי מבנה העלויות הקיים כיום)".
השיטה הנהוגה כיום בישראל לטיפול בפסולת היא העברת מרבית הפסולת למטמנות מוסדרות. אמנם, הטמנה אינה מהווה חלופה מועדפת לטיפול בפסולת בשל השלכות סביבתיות רחבות היקף, אך על פי המשרד להגנת הסביבה, "מתוך כלל הפסולת המיוצרת במדינת ישראל, כ-80 אחוז מהפסולת המוצקה מוטמנת באתרי הטמנה וכ-20 אחוז בלבד מועברת למיחזור". מצב זה הפוך מהמגמות הקיימות במרבית ממדינות האיחוד האירופי, שבהן רוב הפסולת מועברת למיחזור ולהשבה בייצור אנרגיה ומיעוטה מוטמנת.
העלות האמיתית של הטמנה
על מנת לגלם את העלות הכלכלית של הטיפול באשפה המוטמנת, קיים "היטל הטמנה", מס ירוק, שאותו משלמים רשויות מקומיות, מפעלים וגופים נוספים הטומנים פסולת באתרים המיועדים לכך. תשלום זה אמור לכסות את העלות הסביבתית של הטמנת פסולת: זיהום אוויר, זיהום מקורות מים, פליטת גזי חממה, פגיעה בערך הקרקע ועלויות שמקורן בהובלת הפסולת להטמנה. כספי ההטמנה אמורים להיות מוקצים לפיתוח אמצעים חלופיים להטמנה ולעידוד השימוש בהם.
ההיטל, יחד עם תשלומי קנסות, עוברים לקרן לשמירת הניקיון, שנועדה לטפל בשמירה על הניקיון ועל איכות הסביבה, ובעיקר בהקטנת היקף הטמנת הפסולת בישראל.
שירותי הפינוי של הפסולת הביתית בישראל הם חלק משירותי החובה שהרשויות המקומיות מספקות לתושביהן, שמשלמים על פינוי האשפה הביתית שלהם באמצעות הארנונה. לפי שיטה זו, כל המשתמשים משלמים את אותו סכום, ללא קשר לכמות הפסולת אותה הם מייצרים עבור הפינוי.
המודל הזה שונה משירותים בסיסיים אחרים שאנחנו מקבלים. כך, למשל, אנו משלמים את חשבון המים והחשמל החודשיים על פי הצריכה האישית שלנו. עובדה זו מעודדת אותנו להיות זהירים יותר ולדאוג לסגור את הברז בין שימוש לשימוש, לא להפריז בזמן המקלחת, לכבות את האור כשיוצאים מהחדר וכו'. למעשה, גם חשבון הארנונה שלנו הוא יחסי ומחושב על פי גודל הנכס שבו אנחנו מתגוררים או עובדים.
אם כך, מדוע עלינו לשלם את אותו הסכום על פינוי האשפה שלנו כאשר כל אחד מאיתנו מייצר כמות אחרת של זבל? לא רק שהשיטה הנוכחית יקרה יותר, הן למשלמי המיסים והן לרשויות המקומיות, אלא גם מדובר בשיטה שאינה הוגנת. כאשר כולם משלמים את אותו הסכום ללא תלות בכמות האשפה שהם מייצרים בפועל, הרי שאלו המייצרים מעט ממנה "נקנסים" שלא לצורך.
תמריץ כלכלי לתושבים
שיטת "שלם כפי שתזרוק" (Pay as you throw) היא מודל תשלום על פי שימוש עבור שירותי איסוף פסולת ביתית. לפי מודל זה, המשתמשים מחויבים על פי כמות הפסולת שאותה הם הוציאו בפועל לאיסוף על ידי הרשות העירונית או חברת האיסוף. שיטה זאת נוטה להפחית את כמויות האשפה המיוצרות, שבתורן טובות לסביבה ולתקציב העירוני וכן מהוות תמריץ כלכלי לתושבים לייצר פחות פסולת.
איך זה עובד בשטח? כמות הפסולת נמדדת על פי משקל או נפח כאשר זיהוי היחידות נעשה באמצעות תגיות RFID או שקיות ייעודיות. RFID היא טכנולוגיה של תיוג אלקטרוני באמצעות גלי רדיו, המיושמת על ידי התקנים קטנים המאחסנים מידע שמוצמדים לעצם שאותו מעוניינים לזהות. את התגיות האלו ניתן להצמיד למכלי אשפה וכך לעקוב אחר משקל השקית ונפחה (על פי שיטה זו, שירותי איסוף פסולת המיועדת למיחזור או לקומפוסטציה ניתנים בחינם).
המצדדים במודל זה חושבים שמדובר בכלי יעיל בהגדלת נפח הפרדת הפסולת במקור, הפניה של פסולת ממוינת להשבה ולמיחזור ועידוד הקטנת כמות הפסולת בכלל. באופן עקיף מדובר גם בחסכון אנרגטי כתוצאה מצמצום סבבי האיסוף, הגדלת ההשבה של חומרים למיחזור והקטנה בזיהום הנוצר כתוצאה מהטמנה ושריפת פסולת במשרפות.
בנוסף, תחת מודל כזה ניתן להוציא חלק או את כל העלויות המיוחסות לפינוי פסולת מתוך המס העירוני, מה שיאפשר שקיפות מרבית בקרב הצרכנים. בנוסף, התוכנית יכולה להוריד עלויות שינוע וליצור חיסכון משמעותי לתושב ולרשויות המקומיות. כאשר תושב מייצר פחות פסולת ביתית, הרשות המקומית יכולה להגדיל את נתיבי האיסוף ולהוריד את כמות משאיות הזבל על הכביש. כל אלו מובילים בתורם לירידה בעלויות השינוע ואף מאפשרים חיסכון בהיטלי ההטמנה.
אשפה מסביב לעולם
אמנם התוכנית טרם נוסתה בישראל, אך כמה דוגמאות מרחבי העולם מראות כיצד השיטה הצליחה להביא לירידה משמעותית בכמויות הפסולת הביתית:
בצפון אמריקה, למשל, התוכניות הללו החלו לפעול במדינות קליפורניה, מישיגן וניו יורק כבר מתחילת שנות ה-70. בשנת 2000, 6,000 ערים בארצות הברית כבר יישמו תכניות פסולת מבוססות תשלום משתמש. על פי דו"ח בשם Taking out the trash, תוכניות מסוג שלם כפי שתזרוק, בין אם במתכונת חלקית או מלאה, הביאו לירידה של 30-8 אחוז בפסולת ביתית להטמנה ועלייה של 6 אחוזים בתוכניות המיחזור הישנות וכ-40 אחוז בתוכניות המיחזור החדשות בפסולת הביתית הנשלחת למיחזור.
אוסטריה הייתה המדינה האירופית הראשונה שיישמה תשלום אישי על פסולת, עוד בשנת 1945. העיר הראשונה באירופה שהכניסה לשימוש מערכת אלקטרונית לזיהוי וחיוב עבור שירותי איסוף פסולת היתה דרזדן, גרמניה. בשנת 1991 מדיניות הפסולת האירופית דרשה כי חלק מהעלות שאינה מושבת באמצעות השבה ומיחזור פסולת ייגבה לפי עקרון המזהם משלם.
באסיה, 954 רשויות ביפן יישמו תכניות שלם כפי שתזרוק. בטייוואן מופעלת תכנית לפיה אזרחים וחברות רוכשים שקיות פסולת מודפסות ייעודיות ומשתמשים בהן בלבד לזריקת פסולת. כתוצאה מכך תכנית שלם כפי שתזרוק הביאה ל-55 אחוז אחוזי מיחזור בטיוואן, בעוד שבדרום קוריאה שיעור המיחזור עומד כמעט על 80 אחוז. תוכניות דומות מיושמות גם בתאילנד, בווייטנאם ובסין.
יעבוד בבית משותף?
אם ואכן מדובר בכלי כה יעיל להפחתת כמות הפסולת המיוצרת ולעידוד מיחזור, מדוע הוא אינו מיושם בישראל? "מדובר במנגנון כלכלי שעובד עם רציונל מאחוריו, קיים קשר ישיר בין הכמות שזורקים לתשלום שמשלמים, אך המנגנון לא חף מפגמים", אומרת פרופ' אופירה אילון, ראש תחום איכות סביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון ומהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה. "כך, למשל, בשיטה זו המיחזור לא עולה כסף לתושב, ולכן יתכן מצב שבו אנשים שמים בפחי המיחזור מוצרים שאינם נועדו למיחזור, על מנת לשלם פחות, מה שפוגע ביעילות השיטה", מוסיפה אילון.
על פי אילון, כדי שהמודל "שלם כפי שתזרוק" יהיה יעיל, הוא צריך להתבצע במקום המתאים. בארצות הברית יש הרבה שכונות ופרברים, שבהם לכל אדם יש את פח הזבל הפרטי שלו, אך בישראל למעלה מ-80 אחוז מהבנייה היא בנייה רוויה - שיכונים שבהם יש בתים רבי-קומות. "במצב כזה קשה לדעת מי זרק איזו שקית זבל והאם הוא שילם עליה, במיוחד כאשר כל הזבל מרוכז לפח אשפה אחד", מסבירה אילון. "יש גם מקרים שבהם 'טרמפיסטים' זורקים את הזבל בפח של השכן. כלומר, קיימת בעיה לוגיסטית לא קטנה בשיטה".
"צריך למצוא את הדרכים שיובילו לשינוי בתרבות של הצרכנים, אבל אני חושבת כי אין מספיק דיאלוג בין הגופים, ולא קיים שיח בנושא", מסכמת אילון. "יש למצוא את החלופות הטובות ביותר לטיפול בפסולת וחשוב להבין שמה שמתאים לעיר אחת לא בהכרח מתאים לעיר אחרת, הדרישות משתנות בהתאם למקום המגורים. יש לתת לרשויות המקומיות השונות לנהל את אגני הניקוז, כל אחת על פי ראייתה והמתקנים העומדים לרשותה, במקרה הזה אין פתרון אחיד לכולם".
"יש שני תנאים שצריכים להתקיים על מנת שהמודל הזה יתקיים", אומר עודד נצר, ראש האגף לטיפול בפסולת, מהמשרד להגנת הסביבה, "תנאי ראשון הוא הפרדה מוחלטת בין המס לטיפול בפסולת לבין שאר המסים העירוניים. התנאי השני הוא תשתית מתאימה למיחזור, חשוב שיהיו פחים חלופיים ונגישים בהם ניתן יהיה להפריד אשפה".
"בישראל אין הפרדה במיסים העירוניים, בתוך מס הארנונה כלול גם המס לפינוי אשפה ואין יכולת למדוד את הבן אדם לפי כמות הפסולת שהוא מייצר", אומר נצר. "רק אם יהיה שינוי רוחבי ומשמעותי, שיכלול גם את השלטון המקומי, אז המודל יוכל להיות מיושם בישראל", הוא אומר.
"לגבי תשתיות המיחזור, התנאי השני להצלחת המודל, המצב בישראל הוא שבעוד כמה שנים תהיה לנו כבר פריסה די טובה של כלי מיחזור בכל הרמות. בהיבט הזה אני חושב שאנחנו דווקא כן נמצאים במקום שבו המודל יכול להתגלות כמשתלם ולהצליח. אולם, חשוב לבדוק אילו אזורים מתאימים בישראל – כך, למשל, אזורים שבהם יש בנייה רוויה פחות יתאימו, בעוד שאזורים שבהם לכל יצרן פסולת יש פח משלו, דווקא יכולים לעבוד".
אז האם נראה בקרוב את המודל של "שלם כפי שתזרוק" גם בישראל? "המשרד להגנת הסביבה מתכוון לצאת עם פיילוט למודל זה עם אחת הרשויות המקומיות", אומר נצר. "זה נמצא ממש בשלבי ההתחלה, אך אני מאמין שבזמן הקרוב זה כבר יקרה".
הכתבה הוכנה על ידי "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה"
לפנייה לכתב/ת 
