העלאת מס? צריך לאסור על שימוש בכלים חד פעמיים
כשמדובר בכלי פלסטיק חד פעמיים, משרד האוצר מפספס בגדול, כיון שאין דרך אחרת להתמודד עם ההשפעות השליליות של כלים חד פעמיים, שעולות עשרות מונים על היתרונות שבשימוש בהם, מלבד למנוע את המכירה שלהם ולהוציא אותם מחוץ לחוק
ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, אמר אתמול (יום ב') כי אחד הפתרונות שמכינים באוצר להורדת הגירעון לקראת כינון הממשלה החדשה, הוא העלאת מס על כלים חד פעמיים. המניע העיקרי מאחורי המהלך הוא, כמובן כלכלי, אך מרידור ציין שיש מטרה נוספת, והיא עידוד התנהגות כלכלית חיובית שתקטין את הפגיעה באיכות הסביבה, או לדבריו: "היינו רוצים לראות מיסוי על דברים שליליים, שכן מס נועד גם לעודד התנהגות כלכלית".
הגישה הזו, שמציג מרידור, נכונה. אין ספק שעלינו לגלם במחיר של מוצרים שונים גם את ההשפעות השליליות החיצוניות שלהם, אם את ההשפעה שלהם על איכות הסביבה או על הבריאות, החל בהפקת חומרי הגלם, דרך תהליך היצור ועד לשלב השימוש ויצירת הפסולת, ואם את ההשפעה שלהם על ריקון של משאבים טבעיים או אפילו על פערים חברתיים.
אבל במקרה הנוכחי, כשמדובר בכלי פלסטיק חד פעמיים, מרידור ואיתו משרד האוצר וממשלת ישראל מפספסים בגדול. כיון שאין דרך אחרת להתמודד עם ההשפעות השליליות של כלים חד פעמיים, שעולות עשרות מונים על היתרונות שבשימוש בהם, מלבד למנוע את המכירה שלהם ולהוציא אותם מחוץ לחוק. יתרה מכך, מיסוי של כלים חד פעמיים, ועל אחת כמה וכמה במסגרת תוכנית מתוקשרת שמטרתה המוצהרת היא כיסוי הגירעון, מציג את איכות הסביבה כנטל ולא כנכס, ויכול בדיוק לעשות את הפעולה ההפוכה, לא רק מבחינה תודעתית, אלא גם מבחינה התנהגותית: כי אם אנחנו כבר משלמים על ההשפעות הסביבתיות של הפלסטיק אז בעצם אין בעיה, כביכול, לצרוך פלסטיק חד-פעמי עד דלא ידע.
איפה שלא תסתכלו או תגעו יש פלסטיק. הקופסה של הקוטג', השקית שלקחתם בסופר, אריזות, כלים חד פעמיים, בקבוקי משקה, רהיטים, בגדים, חלקים לרכב, בכל מקום! לאורך השנים, ייצור הפלסטיק בעולם הולך וגדל, ואיתו גם פסולת הפלסטיק. רבות כבר דובר וסופר על העובדה שפלסטיק אינו מתכלה ולכן הוא נשאר איתנו כמעט לעולמים, כמו גם על הפגיעה שלו בסביבה ובבעלי החיים, ואפילו על איי הפלסטיק שבים.
רבות גם נכתב על המיקרו- והננו-פלסטיק, שנוצרים כתוצאה משחיקה ופירוק מכני של פלסטיק, ונמצאים בים, ביבשה, באוויר ובגשם, וגם במזון שלנו ובמי השתייה. זאת ועוד, כמויות הפלסטיק שמיוצרות בעולם עצומות. כ-320 מיליון טונות פלסטיק בשנת 2016 כשהתחזית היא שעד שנת 2030 הכמות תוכפל. בישראל הצריכה היא מעל לחצי מיליון טונות של פלסטיק בשנה. אולם, וזה הסיפור הגדול, כ-50% מהפלסטיק בעולם משמש לשימוש זמני בלבד, כמעט רגעי, אם בכלים חד פעמיים ואם לאריזה ולעטיפה, ולכן הוא מוצא את דרכו לאשפה ומיד.
פסולת הפלסטיק העירונית בישראל מהווה כ-20% ממשקלה של הפסולת, כאשר מבחינה נפחית, רכיב הפלסטיק בפסולת העירונית מגיע לכ-40%. כ-30% מהפסולת הזו היא אריזות וכלים, 15% פקקים ו-כ-12% שקיות. מחקר שפורסם בשנת 2015 מצא כי 92% מהפסולת בחופים בישראל מורכבת מפלסטיק, כשהממוצע העולמי עומד על 75%, כאשר בפסולת הימית שנספרה בחופי ישראל 32% הם אריזות מזון וכלים חד-פעמיים, ו-23% הן שקיות אשפה. ובכלל, מדינת ישראל היא שיאנית בשימוש בכלים חד פעמיים, ומדורגת במקום השני, והלא מחמיא בשימוש בכלים חד-פעמיים לנפש.
נכון, לפלסטיק יש יתרונות לא מבוטלים. הוא זול יותר מחומרים טבעיים רבים, הוא ניתן לעיבוד ולעיצוב בקלות, הוא קל וניתן "לתפור" את התכונות הפיסיקליות שלו. אבל פלסטיק הוא חומר סינטטי, וכיום מרבית הפלסטיק מיוצר מחומרי גלם שמקורם בזיקוק נפט, ומעבר לזיהום הרב שנוצר בכל מחזור חייו הוא גם מקעקע את המשך השימוש בדלקים פוסיליים.
אחד ה"פתרונות" העיקריים לבעיית פסולת הפלסטיק הוא מחזור. אולם פתרון זה לא פעם דווקא מעכב את הפחתת השימוש בפלסטיק. ראשית, בהנחה שנאסוף ונפריד את כל פסולת הפלסטיק, לא כל פלסטיק הוא בר מחזור. יתרה מכך, מיחזור של פלסטיק צורך לא מעט משאבים, כגון אנרגיה ומים. לדוגמה, יצור של בקבוק פלסטיק של 2 ליטר שמשקלו כ-42 גרם PET (פוליאתילן טרפתלאט), צורך כרבע ליטר דלק, ומיחזור של הבקבוק יצרוך כמות זהה של דלק, ואפילו יותר מים.
אבל הבעיה העיקרית היא באפקט הריבאונד, כלומר, ככל שאנחנו ממחזרים יותר פלסטיק אנחנו גם, לרוב, קונים יותר פלסטיק. גם שריפה של הפלסטיק, שגורמת לזיהום אוויר, או ניקוי של חלקי הפלסטיק מהים, הם פתרונות קצה לא יעילים ולא ידידותיים לסביבה.
במהלך השנים הוצעו גם חלופות שונות לפלסטיק הסינטטי, למשל שימוש בביו-פלסטיק, פלסטיק מתכלה שמיוצר ממקורות מתחדשים וטבעיים, כגון תאית-סוכר ועוד. הטרנד הזה מאוד "חם" בהקשר של כלי פלסטיק חד-פעמיים, שיכולים להתכלות או לעבור קומפוסטציה, אך גם במקרים אלה, בשל התוספים השונים שמעורבבים בפלסטיק, הוא לרוב אינו מתפרק באופן טבעי ומלא, וגם אם כן, צריך עדיין לקחת בחשבון את תהליך הייצור המזהם.
לכן הפתרון היחידי במקרה של כלי פלסטיק חד-פעמיים הוא הפחתה במקור ומניעת שימוש: להפסיק את השימוש בקשיות מפלסטיק ובכוסות, בצלחות ובסכו"ם חד-פעמיים מפלסטיק. כי הפחתה במקור היא הדרך הזולה והסביבתית ביותר.
לאחרונה הכריזה מדינת ניו-יורק על הפסקה גורפת של השימוש בשקיות פלסטיק, ובקליפורניה, שכבר מזמן הגבילה את השימוש בשקיות פלסטיק, בוחנים איסור להשתמש בפקקי פלסטיק בבקבוקים. גם האיחוד האירופי קידם צעד נרחב להפסקת השימוש במוצרי פלסטיק חד פעמיים שונים כגון קשיות, מקלונים לניקוי אוזניים, סכו"ם חד-פעמי ועוד. בצרפת אושר בשנת 2016 חוק ראשון האוסר על מכירת צלחות, כוסות וסכו"ם חד פעמיים, אלא אם הם מיוצרים מחומרים טבעיים מתכלים. גם קנדה הודיעה על איסור שימוש בפלסטיק חד-פעמי עד שנת 2021, וכך גם בהודו, שבה הכריזו על איסור השימוש בכלים חד-פעמיים ובשקיות פלסטיק משנת 2022.
גם ממשלת ישראל החדשה תהיה חייבת להידרש לנושא ולהכריז על הפסקת הייצור, הייבוא והשימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים. זה לא רק סביבתי יותר, זה גם כלכלי יותר, וכדאי שהאוצר ימצא מקור אחר ונכון יותר לצמצום הגירעון הלאומי. אבל אסור לשכוח שהשינוי מתחיל בכל אחת ואחד מאיתנו. במעבר לכוס רב-פעמית במשרד, ברכישה של ערכת כלים רב-פעמיים לפיקניק או לחוף. כי כאשר מדברים על ההשפעה של האדם על הסביבה הטבעית ועל תהליכים שהם מעשה ידי אדם, הפלסטיק הוא דוגמה ברורה ונראית לעין.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).