כחול האוזל על שפת הים
צריכת החול העולמית עולה בהתמדה, והיקף השימוש בו כבר גובר על קצב התחדשותו. דרוש שינוי מהיר בהתייחסות אליו, לפני שנמצא את עצמנו בלי אחד המשאבים החשובים ביותר שלנו
להאזנה לכתבה:
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
הדרך המהירה אל הקן מי רוצה זנב רובוטי?ממי מפחדים הכרישים?
כבר כיום בני האדם צורכים כמות חול כפולה מקצב ההתחדשות הטבעית שלו בעולם. עיקר השימוש בו הוא לייצור בטון, וכרייתו מתבצעת לרוב תוך פגיעה קשה באזורים טבעיים נרחבים. זכוכית, על אף מקומה המרכזי בחיינו, אחראית לחלק זניח מצריכת החול העולמית, כ-150 מיליון טון בשנה. אם הביקוש העולמי לחול לא ירוסן, יתכן שעד אמצע המאה הביקוש יעלה על ההיצע. קיים פער עצום בין גודל הבעיה הניצבת בפני מדינות העולם לבין המודעות של הציבור לגביה. בהיעדר מעקב על היקף הכרייה העולמית של חול חסר לנו מידע מהותי, והחוסר הזה מתורגם לחוסר מעש. הבעיה בניטור ובפיקוח על צריכת החול הטבעי נעוצה בעובדה שבמדינות רבות, ובמיוחד במדינות המתפתחות, החול הוא משאב חופשי. כלומר בדומה למשאבים סביבתיים אחרים כמו האוויר או מי האוקיינוסים, הוא נגיש לכולם בלי שיהיו לרשויות כלים לנהל אותו ולאכוף את השימוש בו. התוצאה היא שבאזורים רבים בעולם, שהם לרוב גם המאוכלסים ביותר, כורים חול מסביבתו הטבעית תוך התעלמות מהרשויות.
הסלעים של פעם, החול של היום
רוב החול המופק בעולם מגיע מנהרות ומסביבות חופיות, שבהם תנועת המים מיינה וריכזה את גרגירי הקוורץ – המינרל שממנו עשוי מרבית החול – אחרי שהם התפוררו מתוך סלעים במשך אלפי שנים. גם באזורים מדבריים קיים חול רב, בדמות מישורים של חולות נודדים (דיונות) שעשויים להשתרע על פני אלפי קילומטרים רבועים. אולם פני השטח החלקים של גרגירי החול המדבריים, שמתפתחים בעקבות החיכוך הרב שלהם זה בזה, לא מאפשרים להשתמש בהם בבנייה, כי הם אינם נצמדים היטב זה לזה. על כן חלק הארי של החול לצורכי בנייה, שעתיד להתערבב עם חצץ ומלט לייצור בטון, מגיע מתוך נהרות, המהווים בסך הכל אחוז בודד משטחי היבשה בעולם.
לכריית חול מנהרות יש השלכות סביבתיות וחברתיות מרחיקות לכת. ההעמקה של קרקעית הנהר גורמת לירידה במפלס מי התהום באותו האזור, כיוון שהם מתנקזים אל הנקודה הנמוכה ביותר במרחב, ומקשה להשיג מי שתייה, כפי שכבר קורה באזור נהר הפנינה בדרום סין. בנוסף, העמקת הקרקעית, לצד הנסיגה של שרטוני החול מתוואי הזרימה כתוצאה מכרייתם, מגבירה את מהירות הזרם ומובילה לכרסום גדות הנהר ולשינוי בתוואי הזרימה שלו.
ממשלת וייטנאם מעריכה כי באזור הדלתא של הנהר מקונג, חצי מיליון בני אדם ייאלצו בעתיד הקרוב להעתיק את מקום מגוריהם עקב התפוררות גדות הנהר, שנגרמת בשל כריית חול. אם כריית החול לאורך המקונג תימשך בקצב הנוכחי, הדלתא, שבה חיים כיום כעשרים מיליון בני אדם, עשויה לאבד מחצית משטחה עד סוף המאה.
בונים בתים, הורסים בתי גידול
מעבר להשפעה על בני אדם, כריית חול גורמת נזקים עצומים גם לסביבה הטבעית ולמערכות אקולוגיות. הכרייה באזורי חוף ובנהרות רחבים מתבצעת בדרך כלל באמצעות אוניות מחפר שמגלחות את קרקעית הים או הנהר ומעלות את התכולה על הסיפון. שיטת כרייה זו משמידה לחלוטין את סביבת המחייה שבקרקעית, באופן כזה שדרושות לה שנים רבות להשתקם.
מלבד הפגיעה הנגרמת באזור הכרייה עצמו, אוניות המחפר אחראיות לנזקים אקולוגיים ניכרים גם באזורים הימיים הנרחבים שמסביב לנקודת פעילותן: הכרייה גורמת להרחפה של חלקיקים זעירים רבים, המעכירים את המים ולכן מקטינים את זמינות קרני האור הנחוצות לגדילה של אצות, המהוות את בסיס שרשרת המזון בים. כאשר החלקיקים הללו שוקעים לבסוף, הם קוברים תחתם אוכלוסיות של בעלי חיים שוכני-קרקעית ועשב-ים, ומקשים על התיישבות מחדש של מיני אלמוגים, ספוגים וצדפות שהפגיות שלהם אינן מצליחות להיאחז בסוג הקרקעית החדש.
לצד פגיעה במערכות אקולוגיות שלמות, כריית החול גם מקטינה את אזורי המחייה של מינים בסכנת הכחדה, ומסכנת באופן ישיר את המשך קיומם. אוכלוסייתו של הגאביאל ההודי, תנין שהיה נפוץ בעבר בתת היבשת ההודית, מונה כיום פחות מ-200 פרטים. תנין זה מטיל ביצים בתוך בורות שהוא חופר בגדות נהר חוליות. היעלמותן של הגדות החוליות כתוצאה מכרייה ישירה או מעלייה בקצב הזרימה מצמצמת את אזורי הרבייה שלו. מין נוסף הנפגע באופן דומה הוא נהרתן הגנגס, דולפין נהרות החי בצפון מזרח הודו ובבנגלדש, שהפגיעה באזורי הגידול שלו הקטינה את אוכלוסייתו לחמישית ממה שהייתה לפני כ-40 שנים.
אי התחשבות
אחד השימושים העיקריים לחול הנכרה באמצעות אוניות המחפר הוא אִחזוּר קרקע, תהליך שבו שופכים כמויות עצומות של חול אל תוך הים הרדוד, ויוצרים במקומו יבשה חדשה. במהלך עשרות השנים האחרונות פנו כמה מדינות אל פתרון זה ככלי להתמודדות עם הגידול באוכלוסייתן, אולם בודדות מביניהן לקחו זאת אל הקיצון כפי שעשתה אמירות דובאי, ממדינת איחוד הנסיכויות במפרץ הפרסי, הידועה במיזמי הבנייה השאפתניים שלה.
במהלך 20 השנים האחרונות, עמלה דובאי על הקמת שלוש קבוצות של איים מלאכותיים מול חופיה, הגדולים ביותר שנבנו אי פעם, במטרה להעלות את קרנה בעיני העולם ולמשוך את עשירי העולם להתגורר בהם. את כמות החול הדרושה להקמת האיים, כ-750 מיליון טון, היא לקחה מתוך קרקעית הים שלחופיה, תוך גרימת נזק בלתי נתפס לסביבה הימית. אחת מקבוצות האיים, המסודרת בדגם של עץ דקל ונושאת את השם "דקל ג'בל עלי" (Jebel Ali Palm), נבנתה במקומה של שמורה ימית בעלת אותו השם, שהייתה אחת משמורות הטבע בעלות המגוון הביולוגי הגבוה ביותר במפרץ הפרסי. בנייתם של האיים המלאכותיים רוששה את עתודות החול לבנייה העומדות לרשות דובאי, וכדי לבנות את הבורג' חליפה, המגדל הגבוה בעולם שבנייתו הושלמה בשנת 2010, נאלצה דובאי לייבא חול מאוסטרליה.
כנופיות חול
נזקי הדרישה העולמית הגוברת לחול בולטים במיוחד גם בסינגפור. מדינת האי, שגודלה בסך הכול 0.03 אחוז משטחה של ישראל, חוותה בחמישים השנים האחרונות גידול של פי שלושה באוכלוסייתה, שעומדת כיום על כשישה מיליוני בני אדם. כדי להתמודד עם הביקוש העולה לשטח החלה סינגפור בתהליך של אחזור קרקע, ומתחילת שנות האלפיים היא יבואנית החול הגדולה בעולם. אחת ההשלכות של הביקוש הסינגפורי לחול הייתה היעלמותם של 24 איים חוליים באינדונזיה, שנכרו עד תום בידי שודדי חול, דבר שאף גרר סכסוך גבולות ימי בין המדינות.
לביקוש הגובר לחול יש השפעה כלכלית עצומה. אם בשנת 2000 עמד מחירו של טון חול בסינגפור על שלושה דולרים, בשנת 2005 הוא כבר האמיר ל-190 דולר. בשוק כה גדול ורווחי, הסובל גם כך מהיעדר פיקוח ממשי, הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיצוצו "כנופיות חול" המנהלות כרייה וסחר בלתי חוקיים. כיום פועלות קבוצות כאלה בכשבעים מדינות, והן אחראיות לחלק לא מבוטל מסחר החול הלא מתועד בעולם. בהודו "מאפיות החול" מגלגלות כ-250 מיליון דולר בשנה, ופעילותן עולה לא אחת בחיי אדם. לשיקולי סביבה אין כל מקום בדאגות של אותם ארגוני פשיעה, שאחראים לחלק נכבד מהנזק שנגרם ברחבי העולם עקב הביקוש הגובר לחול.
ישראל אינה שונה משאר העולם בהקשר זה. היקף הבנייה במדינה גדל משנה לשנה, ואיתו עולה גם הדרישה לחול. גורמים בענף הבנייה בישראל מתריעים בשנים האחרונות על מחסור חמור בחול, שנוצר בין השאר מעיכובים בחידוש אישורי הכרייה למחצבות החול הקיימות. כמו בשאר העולם, גם כאן את המחסור ממלאים גורמים עברייניים, שמספקים עד כחמישית מצריכת החול השנתית בישראל. חומרי הגלם שלהם נכרים לא פעם מתוך אזורים טבעיים, ואף משמורות טבע, ופעילותם משאירה אחריה פצעים גדולים בנוף.
זו דוגמה נוספת לאופן שבו הגידול המהיר באוכלוסיית העולם, לצד העלייה ברמת החיים, מכרסמים במשאבים המתכלים של כדור הארץ. בשנים האחרונות נושא החול עולה יותר ויותר לכותרות, ומופיעות קריאות ליצירת בקרה עולמית על המשאב הסביבתי שנופל לנו בין האצבעות. המחקר למציאת תחליפים לחול צובר תאוצה, וכמה פתרונות כבר אושרו לשימוש נרחב, כגון חול-מחצבות, כינוי לסלעים שנטחנו לגרגרים בעלי גודל אחיד, ופסולת תעשייתית שנותרת מתהליך הפקתן של מתכות. בסופו של דבר, החומר שממנו יהיו עשויים בנייני המגורים של ילדינו צריך להגיע ממקור כלשהו, ולא נוכל להתחמק מכך. השאלה היא אם נשכיל למצוא עבורם פתרון בר-קיימא וארוך טווח, שלא יבוא על חשבון העולם שבו הם יחיו.
אור אליאסון, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
