האנרגיה בישראל: ליישם את מה שבן-גוריון הבין מזמן
בישראל שטופת השמש מעדיפים לייצר דווקא חשמל בדלקים הגורמים לזיהום. מדינת ישראל חייבת להחליט לאן פניה מועדות - לירוק או לשחור
אם צריך לבחור לקראת הבחירות הקרובות לכנסת נושא אחד מכל הנושאים הסביבתיים הבוערים שעל הפרק, נושא שבו הממשלה הבאה תהיה חייבת להתעמק ולהוביל, אין ספק שמדובר בתחום האנרגיה. בין תחבורה לתכנון, שימור טבע וחינוך, צרכנות ופסולת, ועוד ועוד, אנרגיה.
ולמה אנרגיה? כיוון שהיא שם נרדף לחיים; כיוון שהיא קשורה בכל והכל קשור בה; כיוון שהיא מחברת בין שיקולים סביבתיים, חברתיים וכלכליים; כיוון שמשבר האקלים, ההתחממות הגלובלית והכחדת המינים, כאן ועכשיו; כיוון שישראל שטופת שמש; כיוון שפיתוח מאגרי הגז והקמת אסדות גז ותחנות כוח מונעות בגז מעלים שאלות רבות; כיוון שבתי הזיקוק ומתחם התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה הם מוקד זיהום.
אנרגיה היא משאב הכרחי לקיום ולשגשוג של החברה האנושית. מקורות האנרגיה רבים ומגוונים, ממקורות מתכלים, ובהם דלקים מאובנים, ועד אנרגיה מתחדשת, כגון אנרגית שמש ורוח, והם משמשים לייצור של חשמל, חום ודלקים. אך צריכה מוגברת של דלקים מאובנים, כתוצאה מגידול האוכלוסין וההתפתחות הכלכלית, גרמה לזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, ולפליטה מוגברת של גזי חממה, והובילה להתחממות גלובלית, לשינויי אקלים ולהכחדת מינים.
אחת הדרכים המרכזיות להפחתת פליטות גזי חממה - היא מעבר מדלקים מאובנים לאנרגיות מתחדשות. אך למרות היתרונות הברורים שיש למקורות אנרגיה מתחדשים, יש להם גם חסרונות, וביניהם שימוש בחומרי גלם רבים לתשתיות, שהפקתם מזהמת ופוגעת בשטחים פתוחים, יצירת פסולת ושימוש בשטחים נרחבים יחסית. זאת לצד סוגיית הזמינות והאמינות, שמחייבת אמצעי אגירה משלימים.
דרושות הכרעות משמעותיות ואמיצות
ההיבטים הסביבתיים של משק האנרגיה מתחילים משלב הפקת הדלקים, דרך הייצור של החשמל או הדלק לתחבורה ועד לשימוש על ידי צרכני הקצה. ובימים אלה, כל אחד ואחד מהשלבים הללו מעלה דילמות לא פשוטות בשטח, ויחייב את הממשלה הבאה לקחת הכרעות משמעותיות ואמיצות. הממשלה הבאה גם תצטרך לקחת אחריות לגבי ההשלכות הגלובליות של שימוש מקומי באנרגיה.
בעוד שמדינת ישראל היא מדינה שטופת שמש, וכבר עם הקמת המדינה הבין דוד בן גוריון את החשיבות בניצול של השמש, הרי ככל שמדובר על ייצור חשמל מאנרגיה סולארית, מדינת ישראל מדשדשת שנים ארוכות. אם בשנת 2014 נתח האנרגיה הסולארית מסך ייצור החשמל עמד על כ-2%, בשנת 2017 הוא הגיע לכ-3%, והיעד הלאומי לשנת 2020 לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, בעיקר על ידי אנרגית שמש, אך גם על ידי אנרגית רוח וביו-מסה, הוא 10%.
הדרך למיצוי פוטנציאל האנרגיה סולארית בישראל הייתה דרך חתחתים, והיא כללה ניסיונות טרפוד מצד חברת החשמל, בירוקרטיה ובעיות ברגולציה, מהלכים שסוף סוף החלו להשתחרר ולהשתנות לאחרונה. יחד עם זאת, הבעיה העיקרית היא שהחזון הלאומי בתחום לא שאפתני, והיעד שהציבה המדינה כחלק מההתחייבות הבינלאומית בהסכם האקלים בפסגת פריז הוא הפקת 17% מהחשמל במדינה מאנרגיות מתחדשות עד שנת 2030, יעד נמוך עד מאוד.
הגז הטבעי - טוב לנו?
זאת ועוד, אם יש משהו שמאיים יותר מכל לקבור את העתיד של האנרגיה הסולארית במדינת ישראל הם תגליות הגז שנמצאו לפני כעשור לחופי ישראל. גילוי מרבצי הגז הגביר את הפוטנציאל לעצמאות אנרגטית ולרווח כלכלי גדול ומהיר, כמו גם את הפוטנציאל להפחית את השימוש בפחם ובסולר בתחנות הכוח ובכך להפחית את זיהום האוויר בסמוך ליישובים.
אך לצד כל יתרונותיו, להפקת הגז הטבעי ולצידו הקונדנסט, חומר אורגני מעובה, ולשינוע ולאחסון שלהם יש השפעות שליליות על הסביבה, ובשום פנים ואופן לא מדובר בדלק ירוק או באנרגיה מתחדשת. יתרה מכך, בעוד שבמדינות שונות בעולם החליטו על הפסקת החיפושים של גז ונפט, מדינת ישראל ממשיכה להוציא רישיונות ולחלום להיות מעצמת דלקים מאובנים, מבלי לעסוק בהשלכות הסביבתיות המקומיות והגלובליות.
המאבק העיקש והגדול נגד הזיהום מאסדת הגז תמר ופוטנציאל הזיהום מאסדת לוויתן, שצפויה להתחיל לעבוד בסוף השנה, אמנם הצליח לטייב תהליכים ולהקטין את הפליטות הצפויות של מזהמים וגזי חממה, אך בינתיים לא הצליח לשנות את מדיניות משרד האנרגיה והממשלה לבסס את משק האנרגיה המקומי על גז טבעי לשנים רבות. על כן, הממשלה החדשה תצטרך להחליט: האם פני ישראל אל אנרגיה מתחדשת או לא?
ומה עם הזיהום במפרץ חיפה?
ההכרעות בתחום האנרגיה לא מסתכמות רק בייצור החשמל ובמעבר לאנרגיות מתחדשות, אלא גם בנוגע לתעשייה הפטרוכימית הענפה במפרץ חיפה, ובמרכזה קבוצת בזן. תעשייה זו, המבוססת על זיקוק של דלקים המיובאים לארץ, למגוון תזקיקים ושימושים, כאשר חלק ניכר מהם מיוצא לחו"ל, היא גורם הזיהום התעשייתי הגדול בישראל, ובעיקר בהקשר של פליטות של מזהמים לאוויר.
קבוצת בזן נמצאת זמן רב תחת הליכי אכיפה בנוגע לחריגות בפליטות, אך לטענת מבקר המדינה הקודם והציבור הרחב, הפיקוח והאכיפה נגדם מאוד פושרים ומתפשרים. מנגד, חשוב לציין כי בזן השקיעה לא מעט בטכנולוגיות להפחתת פליטות, ולא חשוב אם ביוזמתה או בהוראת המדינה.
יחד עם זאת צריך להבין שלטכנולוגיה יש מגבלות, וכנראה שהגענו לקצה היכולת. אין ספק שהכבדת הרגולציה, הפיקוח והאכיפה יוכלו להוביל לשינוי בשטח, ואפילו להחלטה של התעשייה עצמה להפסיק את הייצור משיקולים של חוסר כדאיות כלכלית, אבל המדינה חייבת להחליט מה היא רוצה, כלומר מה עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה? ולפעול בהתאם.
נכון, בשנתיים האחרונות החלה המדינה לבחון את הנושא, ודו"ח מקינזי, שהזמינה המועצה הלאומית לכלכלה, קבע שנוכח המעבר לגז טבעי כדלק בתחנות הכוח והמעבר לתחבורה מבוססת חשמל, ניתן להפסיק פעילות של בזן במפרץ חיפה תוך כמה שנים ולהסתמך רק על בית הזיקוק באשדוד. גם תוכנית עמק החדשנות של רשות מקרקעי ישראל, הציעה מסלול דומה, בעוד שבזן סימנה כיוון חדש, ועיקרו מעבר לתעשיית הפלסטיקה.
אך מלבד העובדה שיש בתוכניות עוד חוסרים וחורים, ויש להן מתנגדים רבים מקרב משרדי הממשלה, הרי שכדי שיצאו לפועל יש לעגן אותן בהחלטות ממשלה ולבחון לעומק היבטים רחבים, מתקצוב ועד טיפול בקרקעות המזוהמות ובחינת שימושים עתידיים בקרקע, ועד חלופות תעסוקה. זאת חייבת להיות אחת המשימות הראשונות והעיקריות של הממשלה החדשה.
ומה עם התייעלות אנרגטית?
וכמה מילים לגבי שימוש באנרגיה, כחשמל או כדלק. אזרחי העולם המערבי והמדינות המפותחות, וביניהם גם אזרחי מדינת ישראל, מכורים לאנרגיה. אנחנו מכורים למכונית הפרטית, ונכון שיש בעיה קשה עם תחבורה ציבורית ועל אחת כמה וכמה בשבת, אבל לא מדובר רק בזה.
אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירי חשמל וגאדג'טים. רובנו אפילו לא יודעים מה העלות הישירה, ובטח לא העלות העקיפה, של החשמל שאנחנו צורכים. לכן כל תוכנית לאומית בנושא האנרגיה מחייבת גם מהלך של הסברה וחינוך בנושא חסכון באנרגיה והתייעלות אנרגטית: בבית, במשרד או בתעשייה.
לאחרונה קיבלה המועצה הארצית לתכנון ובנייה החלטה היסטורית להכין תוכנית מתאר ארצית לתשתיות משק האנרגיה, על מנת לתכלל ולסדר את משק האנרגיה ולהבטיח אספקת אנרגיה וודאות לצרכנים וליזמים.
התוכנית הכרחית וחשובה, אם כי החלטות גדולות בתחום, כגון הקמת אסדות הגז ומיקומן, כבר התקבלו. אבל אליה וקוץ בה, התוכנית מכוונת ל-17% אנרגיות מתחדשות לייצור חשמל (ומה עם אספקת חום ואנרגיה לתחבורה?), ולכן היא עלולה לקבע את המספר הזה גם מבחינה תכנונית, ולעכב את הרחבת היישום של אנרגיה מתחדשת בעתיד. זאת ועוד, גם רשות החשמל פרסמה לאחרונה בחינה של חלופות למשק החשמל, לרבות העלאת היעד לאנרגיות מתחדשות לייצור חשמל בשנת 2030 ל-25%. בטח לא תתפלאו לשמוע, שגם כאן, המסקנה הסופית היתה שהגז הטבעי עדיף על השמש, כל זאת מבלי שבחנו את השימוש באמצעי אגירת אנרגיה.
משק האנרגיה בישראל, על השלכותיו המקומיות והגלובליות, לטווח הקצר והארוך, נמצא בנקודה קריטית. מדינת ישראל חייבת להחליט לאן פניה מועדות. אבל מעל לכל אלה, גם כל אחת ואחד מאיתנו צריך לקחת חלק בשינוי, החל ביום הבחירות בקלפי ועד לשינוי הרגלים בחיי היום יום.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
