חוקר הטבע הנמרץ שהשפיע על דרווין
250 שנה להולדתו של אלכסנדר פון הומבולדט, החוקר הרב-תחומי שגילה את הקשרים העמוקים של עולם הטבע והקדים לזהות את הנזקים שהאדם גורם לו
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
ניסוי בבית: סרגלים מאירים וסיבים אופטיים
מתחת לאדמה
פרידריך וילהלם היינריך אלכסנדר פון הומבולדט (von Humboldt) נולד בברלין ב-14 בספטמבר 1769 למשפחה פרוסית מהמעמד הגבוה. אביו היה קצין בחצרו של המלך פרידריך הגדול, אך מת כשאלכסנדר היה בן תשע בלבד. אלכסנדר ואחיו הגדול ממנו בשנתיים, וילהלם, נותרו עם אם קרה ומנותקת רגשית. על אף ריחוקה היא דאגה שיקבלו השכלה מעולה ממורים פרטיים, וציפתה מהם למלא תפקידים ציבוריים בכירים כשיגדלו.
מגיל צעיר התעניין אלכסנדר הומבולדט בטבע. הוא נהג לאסוף ולסווג חרקים, צמחים ואבנים וחלם על מסעות מחקר למקומות אקזוטיים, מיערות עבותים ועד פסגות הרים נישאות. אולם אמו הייתה נחושה להכשירו לכהונה ציבורית, ומכיוון שהיה תלוי בה כלכלית, עמדתה הייתה הקובעת. הומבולדט נשלח ללימודי כלכלה פוליטית ומינהל ציבורי באוניברסיטה קטנה. רק לאחר סמסטר החליטה האם כי הוא כשיר להצטרף לאחיו שלמד משפטים באוניברסיטת גטינגן (Göttingen) - אחת האוניברסיטאות היוקרתיות והחשובות בגרמניה. שם דווקא הצליח לממש חלק משאיפותיו, ולצד שפות למד גם מדעים ומתמטיקה.
ב-1790 סיים את לימודיו ויצא עם חבר למסע של ארבעה חודשים במערב אירופה. בלונדון נפגש הומבולדט עם מדענים כמו ג'וזף בנקס (Banks), חוקר הטבע שנלווה אל מגלה הארצות ג'יימס קוק במסעו סביב העולם כמה שנים קודם לכן, מפגש שרק הגביר את תשוקתו לצאת אל העולם הגדול. אבל שוב הוא נעתר לבקשת אמו, המשיך ללימודי שפות ומסחר באוניברסיטת המבורג ומשם פנה לבית הספר היוקרתי ללימודי מִכרוֹת בעיר פרייברג (Freiberg). זו הייתה מעין פשרה עם אמו - מבחינתה זה היה מוסד חשוב שיכשיר אותו לקריירה במשרד הממשלתי הממונה על כרייה ומשאבי טבע. מבחינתו זו הייתה הזדמנות לעסוק במדע, בעיקר בגיאולוגיה.
הומבולדט היה תלמיד חרוץ ומלא אנרגיה. הוא נהג לקום כל בוקר בחמש, ולעבוד בלי הפסקה. את תוכנית הלימודים של שלוש שנים סיים בשמונה חודשים, כשלצד הלימודים מצא הזדמנות לעסוק במחקרים עצמאיים - למשל תגובות הצמחים לאפלה בתוך המכרות.
בגיל 22 הוסמך הומבולדט למפקח מכרות - צעיר בהרבה מרוב עמיתיו. תפקידו איפשר לו לסייר באזורים רבים בגרמניה ובסביבותיה בחיפוש אחר מחצבים וסקירה של פוטנציאל כרייה, כשאת הערבים הפנויים ניצל למחקרים משלו בבוטניקה, בזואולוגיה ובתחומים נוספים, ואף פרסם מאמרים ראשונים. עד מהרה גילה עניין גם בתנאי העבודה הקשים של הכורים וכדי לשפר את בטיחותם פיתח מסכה שהקלה עליהם לנשום, ומנורה יעילה שדלקה גם באוויר הדל בחמצן בעומק מכרות.
ייסורי אלכסנדר הצעיר
בתקופה זו החל הומבולדט להתעניין בתחום מדעי חדש - החשמל בטבע. מדענים גילו אז כי בעלי חיים מייצרים דחפים חשמליים ומגיבים להם, והומבולדט החל לעשות ניסויים רבים בצפרדעים ובלטאות, בתקווה להבין את הנושא. כשלא היו לו חיות ניסוי, לא היסס לעשות את הניסויים על גופו שלו. הוא חישמל עצמו באיברים שונים, מהעור עד הלשון, ותיעד בקפידה את תחושותיו ואת כאביו, גם כשגופו כוויות ופצעים.
ב-1794 בביקור אצל אחיו, שהתגורר עם אשתו ושני ילדיו בעיר ינה (Jena) במזרח גרמניה של ימינו, התוודע למשורר הגרמני הנודע יוהן פון גתה (Goethe), שהיה בעצמו חוקר טבע נלהב, ואף קרא מאמרים של הומבולדט. השניים החלו בפרץ של ניסויים ומחקרים משותפים בתחומים שונים, בעיקר בוטניקה וחשמל, כשהומבולדט הנמרץ מכתיב את קצב העבודה המטורף, וגתה לוגם בהנאה ממעיין הידע הבלתי נדלה של החוקר הצעיר. "כמה ימים עם הומבולדט משולים לכמה שנים של חיים רגילים", אמר המשורר. בשנים הבאות הם המשיכו לעבוד יחד בכל הזדמנות ולשוחח רבות, והומבולדט התיידד גם עם חברו של גתה, המשורר הנודע פרידריך שילר (Schiller).
בשנים אלה החלה להתעצב תפיסתו המהפכנית של הומבולדט בנוגע לטבע. חוקרים בני זמנו התחלקו באופן כללי בין אלה שטענו כי בעל החיים הוא למעשה מכונה משוכללת ביותר, בעוד אחרים טענו שאורגניזם חי הוא דבר מורכב יותר מישות מכנית, וכי הכוחות הפועלים בתוכו, כמו החשמל, גורמים לכך שהאורגניזם השלם הוא משהו גדול ומורכב מסך חלקיו. הומבולדט החיל את נקודת המבט הזו על הטבע כולו. הוא החל לחשוב כי העולם כולו הוא מעין אורגניזם שלם, המחובר בעזרת כוחות. הוא סבר שהשוואה בין אורגניזמים ובין אזורים גיאוגרפיים תסייע לו למפות תופעות עולמיות רחבות. תפיסותיו המדעיות והפילוסופיות של הומבולדט השפיעו מאוד גם על יצירתו הספרותית של גתה, ושולבו במחזהו המפורסם "פאוסט".
למרות עיסוקו הרב במחקרים בבוטניקה ובזואולוגיה, הוא המשיך להצטיין בעבודתו במשרד המכרות, הוביל כמה משלחות מוצלחות מאוד למחקרים גיאולוגיים באירופה והתקדם לתפקיד בכיר.
מגלה את אמריקה
בסוף 1796 הלכה לעולמה אמו של הומבולדט. בהעדרה, הוא היה רשאי סוף סוף להגשים את חלומו ולצאת למסעות מחקר של ממש. הכסף הרב שירש עם מותה איפשר לו אף לממן הרפתקה כזו. הוא התפטר ממשרד המכרות, ויצא למסע הכנה ברחבי אירופה שבו נפגש עם חוקרים מתחומים רבים ללמוד מהם כל מה שיכל, קנה ספרים ומכשירים מדעיים, והתאמן בטיפוס הרים ובשימוש במכשירים כמו סקסטנט לקביעת קו הרוחב שהוא נמצא בו וברומטר למדידת גובה.
ואולם, המלחמות שפרצו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית הקשו עליו מאוד לצאת למסע שתכנן. מדינות מנעו מעבר או תנועה של אזרחי מדינות יריבות, והספינות הפנויות שימשו לצרכים מלחמתיים או להעברת אספקה, לא למשלחות חקר. בסופו של דבר שם פעמיו לפריז, שם התגורר כעת אחיו, והוזמן להצטרף כמדען למסע מחקר סביב העולם בהובלת האדמירל ומגלה הארצות לואי אנטואן דה-בוגנוויל (de Bougainville). אבל בשל המהפכה הצרפתית המסע נדחה והתכניות שונו שוב ושוב.
בפריז נתקל הומבולדט בחוקר הטבע הצרפתי אֵמֶה בּוֹנְפְּלַאן (Bonpland), שהיה אמור להיות הבוטנאי והרופא של המסע. השניים התיידדו מיד וגילו תחומים רבים של עניין משותף, בראשם בוטניקה ומסעות בעולם. כשראו שהמסע מתעכב, נסעו יחד למרסיי, בתקווה להצטרף כחוקרים לכוחותיו של נפוליון במצרים, אך גם זה נמנע מהם עקב מרד שפרץ במצרים נגד הצרפתים. הם המשיכו יחד למדריד, שם השתנה מזלם. הומבולדט הצליח לקבל אישור מבית המלוכה למסע מחקר לאזורים בשליטת ספרד באמריקה הדרומית, שהיו סגורים כמעט לגמרי בפני זרים. שליטתו בשפות, לימודיו בתחומי המסחר ונסיונו בעבודה בירוקרטית במגזר הציבורי סייעו לו רבות בהשגת האישור המיוחל, כמו גם העובדה שהוא התחייב לממן בעצמו את המסע ולהביא צמחים ובעלי חיים לגנים המלכותיים. לאחר שרכש ציוד רב ומכשירים מדעיים משוכללים, עלו הומבולדט ובונפלאן ביוני 1799 על ספינה לוונצואלה.
מבט מלמעלה
במשך חמש שנים סיירו הומבולדט ובונפלאן באזורים נרחבים של אמריקה הדרומית. הם אספו צמחים ובעלי חיים, והיו הראשונים ששלחו לאירופה את האגוז המוכנה כיום "אגוז ברזיל". אבל הומבולדט לא הסתפק במחקר ביולוגי רגיל. הוא מיפה בדיוק את מיקומם, עשה תצפיות אסטרונומיות, בחן סוגי קרקעות וסלעים, רשם בדקדקנות נתוני טמפרטורה, לחות ומשקעים, ואפילו טעם את מי הנהרות שבהם שטו כדי להשוות ביניהם. לא רק זה. בכל מקום ניסה הומבולדט להשוות את הנוף הכללי ואת אופי הצמחייה לדברים שהכיר מאירופה. נוסף על מרץ בלתי נדלה וסקרנות חסרת מעצורים ניחן הומבולדט גם בזיכרון מצוין, מה שאיפשר לו למצוא בכל מקום הקבלות לדברים שכבר נתקל בהם בעבר או בדומים להם.
הומבולדט עשה מאמץ לטפס על כמה שיותר הרי געש, בנסיון להבין כיצד הם נוצרים, ואם הר געש הוא תופעה מקומית, או חלק מתופעה רחבה יותר - אזורית, אולי אפילו גלובלית. פסגת שאיפותיו הייתה הר הגעש הלא-פעיל צ'ימבורסו (Chimborazo), בהרי האנדים (באקוודור של ימינו). ההר שגובהו כמעט 6,300 מ' נחשב אז להר הגעש הגבוה בעולם (כיום מוכרים 13 הרי געש גבוהים ממנו, רובם לאורך גבול צ'ילה-ארגנטינה – אזור שנחקר מאוחר יותר). הטיפוס על ההר המושלג בלי ציוד מתאים היה מפרך ומאתגר, וחברי המשלחת הקטנה סבלו ממחלת גבהים, סחרחורות, קור ופציעות. הם נאלצו לעצור כ-300 מטרים מתחת לפסגה לאחר שהגיעו לאזור לא עביר.
הטיפוס לגובה של כ-6,000 מ' היה ככל הנראה שיא עולמי בזמנו של הומבולדט. איש לא התבונן בעולם מגובה כזה. אדם רגיל היה מתפעל מהנוף ואולי מבחין בפרטים מסוימים כמו העדר צמחיה מעל לקו גובה ספציפי. אבל בשביל הומבולדט, המבט ממעוף הציפור היה רגע של השראה, שבו החלקים התחברו פתאום לתמונה שלמה, כותבת אנדראה וולף (Wulf) בביוגרפיה של הומבולדט "המצאת הטבע" (The Invention of Nature): "כל מה שהוא התבונן בו בעבר השתבץ במקומו. הטבע, הבין הומבולדט, הוא רשת של חיים וכוח עולמי. 'הוא היה', אמר לימים אחד מעמיתיו, 'הראשון שהבין כי הכל שזור זה בזה, כמו באלף חוטים'. התפיסה החדשה הזו של הטבע שינתה את הדרך שבה אנשים הבינו את העולם".
בין הדברים שמשכו את תשומת לבו היה שצמחים וטחבים בהרי האנדים הזכירו מאוד את אלה שגדלו בתנאים דומים בהרי האלפים באירופה. במסעותיו הוא שם לב שוב ושוב לנקודות דמיון כאלה. "לקראת סוף חייו דיבר הומבולדט תכופות על הבנת הטבע בזכות צפייה בו מנקודת מבט גבוהה, שממנה אפשר לראות את הקשרים האלה", כתבה וולף. "המקום שבו הוא הבין זאת לראשונה היה כאן, על הר צ'ימבורסו".
השפעת האדם
זמן קצר לאחר הטיפוס על הר צ'ימבורסו החל הומבולדט לנסח את החזון החדש, שהוא כינה אותו "נַטוּרְגֶמַלְדֶה" (naturgemalde) – מילה גרמנית שפירושה המילולי "ציור של הטבע", אך מכוונת גם לאחדות ושלמות (של הטבע). הוא סבר כי החיים נמצאים בכל מקום, מושפעים מסביבתם ומשפיעים עליה. הומבולדט הדגים את הרעיון באמצעות ציור של חתך רוחב של צ'ימבורסו, ובו מצוין המיקום המדויק של כל צמח ובעל חיים שראו בדרכם - מהעצים הטרופיים בעמקים לרגלי ההר, דרך עצים נמוכים יותר ושיחים ככל שמתקדמים במעלה ההר, ועד החזזיות הגדלות ממש בקו השלג. הגובה, הטמפרטורה, המשקעים, סוג הקרקע ותנאים נוספים משפיעים על צמחיית ההר, ומכאן על בעלי החיים, ואילו היצורים החיים משפיעים על ההר עצמו - החיות מדשנות את האדמה, שורשי הצמחים חודרים לסלעים ומחזיקים אדמה במקומה, ואפילו האוויר מעורב במערכת הזאת, כשהרוח נושאת אבקת צמחים, זרעים וביצי חרקים. את המערכת הזו השווה הומבולדט להרים נוספים ברחבי העולם, והראה את המאפיינים המשותפים של מערכות סביבתיות דומות.
הומבולדט לא הסתפק בחקר הטבע, על כל מרכיביו, אלא ניסה ללמוד לעומק את תרבויות האדם הקדומות ובנות זמנו במקומות שהגיע אליהם. הוא שוחח עם הילידים בכל הזדמנות וניסה ללמוד את לשונותיהם ואורחות חייהם, חקר תרבויות עתיקות, ואפילו כמעט מת כשנגע בטעות - למטרות מחקר, כמובן - ברעל קוּרַארֶה (curare), רעל עצבים קטלני שהאינדיאנים בדרום אמריקה נהגו למשוח בו את חיצי הציד שלהם. בניגוד לרוב בני האדם הלבנים שהגיעו לאזור, הומבולדט לא התייחס אל הילידים כאל פראים, אלא ראה בהם בני אדם שווים ואף ראויים להערכה בזכות האופן שבו אורח חייהם השתלב בטבע.
נוסף על חקר התרבויות המקומיות, הומבולדט גם הבחין עד מהרה בהשפעות של בני האדם, בעיקר הפולשים, על הסביבה. הוא גילה כיצד בני אדם מכלים את משאבי הטבע, וכי ציד בעלי חיים עלול לגרום לאוכלוסיות שלמות להיעלם תוך זמן קצר. הוא חקר תופעת התייבשות של אגמים והבין כיצד כריתת יערות גורמת לסחף קרקעות המשפיע גם על מקורות המים. הוא הבחין כי גידול של אותו צמח שנה אחרי שנה פוגע בפוריות של הקרקע, והשכיל להבין כי שימוש לא מבוקר במשאבי הטבע לא רק יוצר פגיעה מקומית, אלא עלול להשפיע על מערכות שלמות. הוא היה הראשון שטען כי התערבות גסה של האדם בטבע עלולה אפילו לשנות את האקלים.
סיפורים אישיים
סיבה נוספת לביקורת של הומבולדט על הכיבוש הספרדי באמריקה הדרומית הייתה היחס של הכובשים לתושבים המקומיים. הוא ראה כיצד בעלי מטעים ומכרות מנצלים את הילידים ומעסיקים אותם בתנאים איומים ובשכר זעום. הוא נפגש עם סימון בּוֹלִיבַר (Bolívar), יליד ונצואלה ממוצא אירופי שעתיד היה להנהיג את המאבקים של הילידים נגד הכיבוש. בוליבר התרשם מאוד מהידע העצום של המלומד האירופי על דרום אמריקה, ומאהבתו הרבה לנופי היבשת ולטבע שלה. הוא הושפע מאוד גם מהתנגדותו של הומבולדט לכיבוש הספרדי המנצל את הטבע ואת האדם, ובשיחותיהם הרבות נזרעו זרעי מלחמת העצמאות שיוביל האיש שכונה "המשחרר", הנחשב עד היום ל"אבי האומה" ברבות ממדינות אמריקה הלטינית.
במשך חמש שנות עבודתו באמריקה הדרומית, הקפיד הומבולדט לשלוח למדענים באירופה דיווחים על מחקריו וממצאיו, עדכונים על מסעותיו, וכן צמחים ובעלי חיים שאסף. רבים מהם לא היו מוכרים למדע. בין הישגיו הנוספים הוא מיפה נהרות ונתיבי מים לא מוכרים, מצא את קו המשווה המגנטי וגילה את הזרם הקר העובר לאורך חופי דרום אמריקה באוקיינוס השקט, הקרוי כיום "זרם הומבולדט". חיבוריו התפרסמו בכתבי עת מדעיים, ודיווחים על מסעותיו - בעיתונות הפופולרית.
ב-1804 חזר הומבולדט לאירופה, לא לפני שביקר בארצות הברית ונפגש בוושינגטון עם הנשיא תומס ג'פרסון, שהיה בעצמו מדען חובב, ושמח לשמוע על קורותיו של החוקר הנועז בדרום אמריקה ועל ממצאיו. הוא הגיע לפריז והתקבל שם כגיבור. מדינאים ואנשי החברה הגבוהה חפצו בחברתו, ומדענים ביקשו לעבוד עמו וללמוד ממנו. הרצאותיו משכו קהל רב, אף על פי שדיבר במהירות רבה וקפץ מנושא לנושא בקצב המסחרר של מחשבותיו, ורוב הצופים התקשו לעקוב אחריו.
הומבולדט ניצל את תהילתו למסע במערב אירופה, שבו נפגש עם מדענים רבים, המשיך להרחיב את ידיעותיו בחקר הטבע החי והדומם – מטיפוס על הרי געש באיטליה ועד חקר המגנטיות במקומות שונים ביבשת. שותפו לחלק גדול מהמסעות והמחקרים בתקופה זו היה הפיזיקאי הצרפתי ז'וזף לואי גה-לוסק (Gay-Lussac), המוכר כיום כמנסח חוקי הגזים.
ב-1806 חזר הומבולדט סוף סוף לברלין, בעיקר בלחץ של אחיו, שהיה כעת דיפלומט בכיר, ודחק בו לשוב אל המולדת. אף שלא רצה להישאר, מונה הומבולדט למדען החצר של מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם השלישי, בשכר נדיב ובלי חובות של ממש. הוא המשיך במחקריו וניצל את הזמן הפנוי לחיבור מאמרים וספרים על מסעותיו ומחקריו, המבוססים על 4,000 עמודי היומנים שכתב במהלך מסעותיו. ספרו הגדול על דרום אמריקה החזיק לא פחות מ-30 כרכים, רבים מהם כוללים ציורים ואיורים מעשה ידיו. אחד הפופולריים מביניהם היה הכרך על התרבויות המקומיות, שכלל ממצאים ארכיאולוגיים רבים. פופולרי עוד יותר היה הספר סיפורים אישיים על מסעות לאזורים המשווניים של היבשת החדשה, ובו גולל סיפורי הרפתקאות ממסעו, כמו דיג צלופחים חשמליים, מפגש פנים אל פנים עם יגואר, שיט בנהרות שורצי תנינים, לצד תיאורים של נופים, תרבויות, חיות וצמחים שריתקו את הקוראים. צ'רלס דרווין סיפר לימים כי "הסיפורים האישיים" היה אחד הספרים שהשפיעו עליו ביותר ועוררו בו "תשוקה בוערת לתרום אפילו תרומה קטנה למדעי הטבע".
המסע האחרון
בהמשך חזר הומבולדט לפריז, ואף שנהנה מתהילה עצומה, הוא השתוקק לצאת למסעות מחקר נוספים. משאת נפשו הייתה לחקור לעומק את רכס ההימלאיה, כדי שיוכל להשוות את ההרים העצומים של אסיה לרכס האנדים בדרום אמריקה. לשם כך היה עליו לקבל את אישור בריטניה, ששלטה בהודו, או ליתר דיוק של "חברת הודו המזרחית" - תאגיד מסחרי שניהל עסקים רבים באזור והחזיק בידיו כוח עצום - כלכלי, פוליטי ואפילו צבאי. ואולם, ראשי החברה, שקראו את מאמריו של הומבולדט, את ביקורתו הנחרצת על היחס של הספרדים לילידי דרום אמריקה ועל העבדות בארצות הברית, לא התכוונו לתת לו לראות מקרוב את היחס הבריטי לתושבי הודו. הוא נפגש עם פוליטיקאים ואנשי עסקים בריטיים – אך לשווא.
כשהבין כי ייאלץ לוותר על חלום ההימלאיה, החליט הומבולדט לצאת למסע חקר אחר, ונענה להזמנת בית המלוכה הרוסי לחקור את הרי אורל. הרוסים קיוו כי מפקח המכרות הוותיק והמדען הרב-תחומי הידוע יסייע להם למצוא דרכים נוספות להתעשר מאדמותיהם. הומבולדט - כהרגלו - התעניין הרבה יותר בתמונה הכללית. הוא הזמין כמה מדענים מעמיתיו להצטרף, ובמאי 1829 החלה המשלחת הגדולה, שכללה גם מדענים ומדריכים רוסים, את מסע המחקר. הומבולדט, שכבר היה בן 60, הפתיע את כל חברי המשלחת בכוחו הגופני ובמרץ שלו בעת הטיפוס בהרים. לאחר שהשלימו את המסלול שאושר להם, החליט הומבולדט להרחיב את המסע, וגרר את המשלחת כולה לסיור נרחב בסיביר, בלי אישור השלטונות.
במשך שמונה חודשים כיסה מסע המחקר כ-15,000 קילומטרים. בהשוואה למסע הדרום אמריקני, המסע הרוסי של הומבולדט היה פורה הרבה פחות, גם מבחינת ממצאים מדעיים וגם מבחינה ספרותית, אם כי הוא פרסם את סיכום המסע בספר בעל שלושה כרכים בשם "מרכז אסיה", ובספר קטן יותר על הגיאולוגיה והאקלים של האזור.
רישום של הקוסמוס
לפני צאתו לרוסיה העביר הומבולדט סדרת הרצאות באוניברסיטת ברלין, שבהן החל להנחיל את אותו מבט מלמעלה על עולם הטבע, המאפשר לו לראות את האחידות והאוניברסליות של תופעות שונות. לאחר שובו עיבד להרצאות גם את הממצאים מרוסיה, ובהדרגה גיבש את הדברים לספר בשם קוסמוס - רישום התיאור הפיזיקלי של היקום שראה אור בגרמנית ב-1845 ועד מהרה תורגם לשפות רבות. הוא מציג בספר את תמונת עולמו, המשלבת את הידע הגיאוגרפי העצום שלו, ומנסה להראות כיצד התחומים השונים של המדע נפגשים, וכיצד הכל משפיע על הכל. את רוב שנותיו הבאות הקדיש לכתיבת שלושה כרכים נוספים של "קוסמוס", וכרך חמישי במספר המבוסס על רשימותיו ראה אור לאחר מותו.
את שנותיו האחרונות בילה הומבולדט בברלין, בדירה צנועה אך נוחה, מקדיש את רוב זמנו לכתיבה ולפגישות עם מדענים שבאו מקרוב ומרחוק לפגוש את החוקר והסופר המפורסם. הוא מעולם לא התחתן ואף לא גילה כל עניין בנשים, אף על פי שרבות התאהבו בו. במהלך חייו קיים קשרים הדוקים עם כמה וכמה מדענים צעירים, רבים מהם נלוו אליו לכמה חודשים. עם זאת, אין עדות מפורשת כי אכן קיים איתם קשרי זוגיות, בין השאר משום שהיה קנאי מאוד לפרטיותו והשמיד את רוב מכתביו האישיים.
בגיל 87 עבר הומבולדט אירוע מוחי קל, אך התאושש. עם זאת, בריאותו החלה להידרדר בהדרגה, וב-6 במאי 1859 הוא מת בשלווה במיטתו, ארבעה חודשים לפני יום הולדתו התשעים. הומבולדט הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית ונטמן באחוזה המשפחתית סמוך לברלין, כאחד מבניה המפורסמים ביותר של פרוסיה ושל גרמניה כולה. מעטים האנשים שזכו להנצחה רחבה כמוהו. על שמו קרויים צמחים ובעלי חיים רבים, מפינגווין ודיונון ועד האלון ההומבולדטי הצומח בהרי האנדים. אתרים גיאוגרפיים רבים נושאים גם הם את שמו: מהרי הומבולדט באנטארקטיקה ועד מפרץ הומבולדט בקליפורניה; ממפלי הומבולדט בניו זילנד ועד קרחון הומבולדט בגרינלנד; מפסגת הומבולדט בוונצואלה ועד ים הומבולדט על הירח; ועוד הרים, רכסים, ערים, יישובים, מחוזות, אוניברסיטאות, בתי ספר, פארקים, אוניות, ארגוני מחקר ופרסים מדעיים.
בספטמבר 1869 התקיימו בכל רחבי העולם חגיגות ענקיות לזכרו של הומבולדט, במלאת 100 שנים להולדתו. בערים רבות התקיימו תהלוכות ומצעדים, אירועים והרצאות בהשתתפות רבבות בני אדם, בהם נשיאים, מלכים ומנהיגים אחרים. 150 שנה לאחר מכן, אלכסנדר פון הומבולדט נותר אלמוני כמעט לגמרי, אבל השפעתו העמוקה מגיעה לכל מקום דרך עבודתם של מדענים ואנשי רוח שהושפעו מאוד מפריצות הדרך של הומבולדט: המדעיות, הפילוסופיות והחברתיות. כיום, כשכדור הארץ ניצב על סף נקודת האל-חזור מבחינת ההרס שהאדם מחולל, ראוי יותר מתמיד לזכור את המדען שהיה הראשון להבין את ההשפעות האלה ולהזהיר מפניהן, ואולי כדאי – סוף סוף – להתחיל להקשיב לו.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
