סליחה ומחילה לא יספיקו הפעם, יש "לעשות תשובה"
מדינת ישראל וממשלת ישראל הבאה עומדות לפני אתגרים כלכליים ואיומים ביטחוניים רבים, אבל כל אלה לא יכולים להיות יותר תירוץ לכך שהמדינה לא תצטרף למאמץ הבינלאומי ותעבור משלב של הכרה במשבר האקלימי לשלב של פעולה
יום הכיפורים הוא זמן של סליחה ומחילה. אולם כשמדובר על פגיעה בסביבה הטבעית ועל משבר האקלים, שאנחנו נמצאים בעיצמו, סליחה ומחילה לא יספיקו, ואנחנו חייבים "לעשות תשובה", כלומר לשוב אל הטבע, להשיב את הסדר על כנו ולהימנע מהישנות החטא. והנה, יום לאחר החג, לאחר הצום והתפילה, כששערי שמיים פתוחים והדף שוב חלק, ולפני שתיכון ממשלה חדשה בישראל, יצאו אזרחי ישראל לכיכר העיר להזכיר למקבלי ההחלטות שיש להכריז על מצב חירום אקלימי ולפעול מיד בנושא.
עשור עבר מאז שמדינת ישראל החלה לעסוק לראשונה במשבר האקלים. הייתה זו שנת 2009, כאשר לקראת פסגת האקלים בקופנהגן, החליטה - לראשונה - ממשלת ישראל למנות "ועדת שרים להגנת הסביבה ולהיערכות לשינויי אקלים", שכללה בין היתר את השר להגנת הסביבה, שר האוצר, שר הבריאות, שר החקלאות ושר התחבורה.
בהמשך הוחלט להקים ועדת מנכ"לים מאותם המשרדים, בראשות מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, להיערכות והסתגלות לשינוי אקלים-אדפטציה, והפחתת פליטות גזי חממה-מיטגציה. המטרה הייתה לגבש תוכנית להפחתת פליטות, בהתאם להסכמות שיתקבלו במישור הבינלאומי, הכוללת יעדים, קריטריונים לחישוב ההפחתה, אמצעים להפחתה, תוכנית ליישום וכן לוחות זמנים ותקציבים. במקביל, הוחלט כי הוועדה תעסוק גם בסוגיית ההיערכות וההסתגלות לשינויי האקלים, ובעיקר השלמת פערי ידע ותוכנית להטמעת הכלים והאמצעים הנדרשים למזעור נזקים. הדו"חות השונים שהוכנו לקראת הפסגה, הצביעו כי צפויה הכפלה של הפליטות הלאומיות בין השנים 2005 ל-2030, כמו גם שיש פוטנציאל לקיצוץ של כשני שליש מהגידול. אך בפסגת האקלים בקופנהגן, בה מעמדה של ישראל לא היה מחייב והיא נחשבה כמדינה מתפתחת, ישראל התחייבה על הפחתה נמוכה של 20% מהפליטות עד לשנת 2020 מתרחיש של "עסקים כרגיל" (כלומר לא הפחתה נטו בפליטות, אלא הפחתה מהגידול הצפוי בפליטות).
בשנת 2010 החליטה הממשלה על גיבוש "תוכנית לאומית להפחתת פליטות", ומינוי ועדת היגוי שתמליץ על אמצעי מדיניות נדרשים ותבחן את האפשרויות לניצול הזדמנויות מהתהליך הבינלאומי לצמיחת המשק המקומי. בסוף אותה השנה התקבלה החלטת ממשלה נוספת ליישום התוכנית, והוקצה תקציב ייעודי של 2.2 מיליארד שקל, שייפרש בין השנים 2011-2020, ועיקרו לשיפור במגזר האנרגיה, החל במעבר לגז טבעי ואנרגיה מתחדשת ועד להתייעלות אנרגטית במבנים ובתעשייה. אולם מדינת ישראל לא עמדה אפילו ביעדים המצומצמים שהציבה בקופנהגן ובתוכנית שהכינה ואישרה בעצמה, כאשר בין השנים 2013-2015 התקציב הלאומי הוקפא.
בפסגת האקלים בפריז, בשנת 2015, מדינת ישראל נדרשה כבר להתחייב ליעד הפחתה של פליטות כמדינה מפותחת. הפעם התקבלה החלטת ממשלה שעיקרה הפחתת פליטות גזי חממה וייעול צריכת האנרגיה במשק. התוכנית הציבה יעדים כמותיים לשנת 2030, שכללו עמידה ברמת פליטות של 7.7 טונות לנפש בשנה (כשבפועל אנחנו פולטים מעל ל-10 טונות לנפש בשנה), צמצום צריכת החשמל בשיעור של 17% לפחות, ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בשיעור של 17% לפחות והפחתת היקף הנסועה הפרטית בשיעור של 20%, יעדים מאוד לא שאפתנים.
ועידת האקלים הבינלאומית בפריז ננעלה בקול תרועה רמה עם גיבוש הסכם משותף ל-195 מדינות, כאשר ההסכם הציב כיעד את הגבלת העלייה בטמפרטורת העולם עד סוף המאה (שנת 2100) ביחס לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית (סוף המאה ה-19) ב-2 מעלות, במקום עליה של 4.5 מעלות בתרחיש של עסקים כרגיל וללא פעולה. המשמעות בפועל היא הפחתה של כ-50% מהפליטות עד שנת 2050 יחסית לשנת 2010, והשוואת הפליטות בשנת 2100 לאלו בשנת 2010. אומנם היעדים של ישראל היו מאוד נמוכים, אך ב-2016 אישרה הממשלה תוכנית לאומית להפחתת פליטות גזי חממה (מיטגציה), ובה שורה של צעדים ואמצעים ליישום היעדים הלאומיים, ובעיקר מעבר לשימוש בגז טבעי במקום בפחם ובסולר בתחנות הכוח.
בשנת 2018 קיבלה הממשלה גם החלטה בנוגע להיערכות לשינויי אקלים (אדפטציה), ויישום ההמלצות לממשלה לאסטרטגיה ותכנית פעולה לאומית בתחום. התוכנית קבעה כי "מדינת ישראל מכירה בהתרחשות שינויי אקלים עולמיים ובצורך בהיערכות לקראתם. בישראל תהיה מוכנות גבוהה להשפעות של אקלים משתנה באמצעות יישום תכניות פעולה וצעדי מדיניות שיקטינו את הסיכון הבריאותי, הסביבתי והכלכלי, ושתבאנה לניצול הזדמנויות ותועלות אפשריות הקשורות לשינויי אקלים."
התוכנית הגדירה חמש מטרות: (1) צמצום הפגיעות בנפש וברכוש ובניית חוסן כלכלי, (2) נקיטת אמצעים להגדלת העמידות של המערכות הטבעיות, (3) בנייה ועדכון בסיס הידע המדעי לצורך קבלת החלטות, (4) חינוך, העלאת מודעות והנגשת ידע למקבלי החלטות ולציבור, (5) והשתלבות ישראל במאמץ הגלובאלי בהתאם למחויבויותיה, וקידום שיתופי פעולה אזוריים ובין-לאומיים.
כל אחת מחמש המטרות האלו נפרטו לכ-30 תוכניות פעולה בתחומים שונים כגון: בריאות, בנייה, חקלאות ועוד. אך למרות שהתוכנית שאישרה הממשלה היא ללא ספק מקיפה ומקצועית, היא לא כללה תקציב ייעוד ובוודאי שלא תקציב מפורט לכל אחת ואחת מתוכניות הפעולה, ולכן היישום בשטח כמעט ולא החל.
אמנם העשור האחרון של ההתמודדות עם משבר האקלים בישראל כבר אבוד, אך לפי הדו"חות השונים של האו"ם, נותר לאנושות חלון זמנים של כעשר שנים להתחיל וליישם צעדים מרחיקי לכת בתחומים כגון אנרגיה, חקלאות, בנייה ועוד, כדי לא לעבור את נקודת האל חזור. על כן, לאחרונה, מדינות כגון בריטניה, אירלנד, פורטוגל וארגנטינה וערים שונות בעולם הכריזו על מצב חירום אקלימי.
משמעו של מצב חירום אקלימי הוא יישום של שורה של צעדים קונקרטיים, שיובילו להאטת קצב ההתחממות הגלובלית, בתכנון ובבנייה, בתעשייה ובחקלאות, במגזר האנרגיה ובתחבורה, בצמיחה ובצריכה. צעדים אלה מגובים בתקציב ובלוח זמנים מוגדר ומידי.
מדינת ישראל וממשלת ישראל הבאה עומדות לפני אתגרים כלכליים ואיומים ביטחוניים רבים, אבל כל אלה לא יכולים להיות יותר תירוץ לכך שהמדינה לא תצטרף למאמץ הבינלאומי ותעבור משלב של הכרה במשבר האקלימי לשלב של פעולה. יחד עם זאת, מפגן ההתעוררות שמתוכנן לאחר יום כיפור פונה בראש ובראשונה לכל אחת ואחד מאיתנו: לבוא, להקשיב, ללמוד, לקחת את העתיד בידיים ו"לעשות תשובה".
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
