אוסטרליה: הרוצח הסדרתי של הקרפדות הפולשות
חולדות מים אוסטרליות משתמשות בשיטות ציד מתוחכמות כדי לטרוף קרפדות קנים, כשהן נמנעות ממגע עם הרעל בעורן
מישהו באוסטרליה הורג את קרפדות הקנים האוסטרליות, ועושה זאת ביעילות רצחנית. עבור האוסטרלים, מדובר בחדשות טובות: קרפדת הקנים (Rhinella marina) היא אחת המינים המזיקים ביותר ביבשת, וכבר גרמה לירידה חדה באוכלוסייה של כמה וכמה לטאות, נחשים ואפילו תנין מקומי.
כמו מינים מזיקים רבים, הקרפדה היא מין פולש: ב-1936 שוחררו כמה עשרות אלפי קרפדות במטעי הסוכר של קווינסלנד, בצפון מזרח אוסטרליה, בתקווה שיעזרו להשתלט על חיפושית הקנים שגרמה שם לנזק רב. התקווה לא התממשה, בין השאר משום שהחיפושיות חיות לרוב במרומי הקנים, והקרפדות אינן יודעות לטפס.
אך לא צריך לדאוג לקרפדות הקנים: הן מצאו שפע מזון בקרב החרקים המקומיים, והחלו להתפשט מערבה בקצב מהיר, כששים קילומטר בשנה, כשהן משאירות אחריהן שובל הרס בדמות לטאות, נחשים ותנינים מתים.
איך הצליחו הקרפדות להרוג כל כך הרבה זוחלים? הפתרון פשוט: כל בעלי החיים האלו נוהגים לצוד קרפדות, וקרפדות הקנים הן רעילות. מאחורי עיניהן ועל גבן מצויות בלוטות שמפרישות רעל, וכל נגיסה בעורן עלולה לגרום לפגיעה חמורה לטורף חסר המזל. מכיוון שהן מין פולש, המינים המקומיים לא פיתחו שום הגנות נגד הרעל, ואפילו אינם יודעים לשמור מרחק מהקרפדות הקטלניות.
"כל בוקר מצאנו עד חמש קרפדות מתות חדשות"
למרות זאת, לפני כמה שנים החלו להצטבר ולהתרבות ראיות לכך שמישהו מחסל בהצלחה קרפדות קנים בטריטוריה הצפונית, מערבית לקווינסלנד, כשנתיים בלבד אחרי שאלו הגיעו לאזור לראשונה. ב-2014 יצאו כמה חוקרים לבדוק את הטענות, והציגו את ממצאיהם במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Australian Mammalogy.
"מצאנו ערוץ נחל שהיה מנוקד בגופות של קרפדות קנים, שבאופן ברור הותקפו", כתבו שלושה מהחוקרים, מריסה פארוט (Parrott), שון דודי (Doody) וסיימון קלולו (Clulow) באתר The Conversation. "כל בוקר מצאנו עד חמש קרפדות מתות חדשות עם חתכים קטנים, כמעט זהים, לאורך החזה שלהן, כולן לאורך חמישה מטר בלבד של הערוץ. מי עשה חתכים מדוייקים כל כך בקרפדות?"
בחינה מדוקדקת של 38 פגרים העלתה שמדובר בלי שום ספק בטורפים, ושהם פועלים בתחכום רב: התוקפים הוציאו מהחזה של הקרפדות את הלב והכבד ואכלו אותם, בלי לנגוס בעור הרעיל. אצל חמש מהקרפדות הם גם קילפו בשלמותו את העור מהרגליים ואכלו את השרירים שמתחתיו. לא היו שום סימני נשיכה על העור: הטורפים נמנעו ממנו לחלוטין, ונראה שהחזיקו את הקרפדה על גבה בזמן שפתחו את החזה ואכלו את הלב והכבד, בלי לטרוח להרוג אותה קודם לכן.
"הממצאים סיקרנו אותנו מספיק בשביל לנתח פגרים נרקבים וספוגי מים של קרפדות בחום של ארבעים מעלות", כתבו החוקרים. "בעזרת מצלמות תת-אדום המופעלות מרחוק והשוואה של סימני הנשיכה על השרירים, מצאנו את התוקף: חולדת המים המקומית!"
חוכמת הרקאלי
חולדת המים, או הרקָאלִי (Hydromys chrysogaster), שייכת לקבוצה הקטנה של יונקים אוסטרלים שאינם יונקי כיס. זהו מכרסם גדול, משקלו מגיע לקילוגרם, שחי בגדות נהרות וניזון מדגים, ביצים, זוחלים ודו-חיים. כבר קודם לכן היו שמועות, ממקומות נוספים, על כך שהרקאלי אוכלים את קרפדות הקנים הרעילות, אך איש לא ידע כיצד הם עושים זאת.
חוקרים שיערו שאולי החולדות טורפות רק קרפדות קטנות, שהן רעילות פחות, או אולי אפילו פיתחו עמידות לרעל. הממצאים של פארוט ועמיתיה מראים שהתשובה שונה: הרקאלי יודעים כיצד לאכול רק את "החלקים הטובים" של הקרפדה, בלי לגעת בחלקים הרעילים.
החוקרים אינם יודעים עדיין איך החולדות למדו זאת, זמן קצר כל כך לאחר שהקרפדות הגיעו לאזור. ייתכן שהן לא פיתחו את השיטה הזו עבור קרפדות הקנים, אלא השתמשו בה לפני כן כדי לאכול צפרדעים אחרות – יש צפרדעים רעילות מקומיות שחולקות שטחי מחיה עם חולדות המים. במקרה זה, יכול להיות שזו התנהגות מוּלדת, והחידוש היחיד הוא יישומה על הקרפדות.
מצד שני, אם זו התנהגות חדשה ונלמדת, החוקרים מציינים שלחולדות הצעירות יש הזדמנויות רבות ללמוד אותה מהוריהם: שלא כמו רוב המכרסמים, החולדות מטפלות בגוריהן לפחות ארבעה שבועות לאחר שחדלו לינוק, וכך יכולות להעביר להם ידע על שיטות ציד מוצלחות.
פארוט ועמיתיה מציעים במאמר לבצע מחקרים במעבדה, בהם חוקרים יתנו לחולדות מאזורים שונים לצוד קרפדות קנים ודו-חיים אחרים. מחקרים כאלו יוכלו לקבוע אם שיטת הציד המתוחכמת, עם החתכים המדויקים בחזה, היא התנהגות מולדת או נלמדת.
יהיה אשר יהיה מקורה של שיטת הציד, היא מאפשרת לרקאלי להרוג קרפדות קנים רבות, ובאוסטרליה זה נחשב להישג משמעותי. "ההתנהגות הזו נראית כמוגבלת לאוכלוסיות המקומיות, אבל אם השיטות האלו יתפשטו, חולדות מים יוכלו אולי לדכא את אוכלוסיית הקרפדות", כתבו החוקרים. "וכך יספקו עוד קו הגנה קטן נגד הרוצח הרעיל".
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון למדע
לפנייה לכתב/ת 
