קשר דם: החברות האמיצה של עטלפי הערפד
מחקר חדש מגלה כי עטלפי ערפד מצויים לא מסוגלים לצום לאורך זמן ובזכות רשת חברתית תומכת, עטלפים יקיאו חלק מארוחת הדם כדי לסייע לחבריהם הרעבים. חוקרים בחנו האם החברות במעבדה מחזיקה מעמד גם בטבע
חבר אמיתי הוא מי שתמיד יהיה שם לצדך, יעזור לך ברגעים הקשים, יחלוק איתך את מה שיש לו. ערפדים במיוחד יודעים היטב עד כמה חשוב לשמור על קשרי חברות: כשערפדה חוזרת לביתה בסוף הלילה בלי שהצליחה למצוא קורבן למצוץ ממנו דם, היא עלולה להגיע במהרה לסף רעב, אלא אם כן יש לה חברה שמוכנה לספק לה קצת מהדם שאכלה.
מחקר חדש מראה שהחברויות שהערפדות יוצרות נשמרות גם לאחר שינוי משמעותי בחייהן, כשהן משוחררות מהמעבדה בה נמצאו בחזרה לטבע.
לא מדובר, מן הסתם, על היצורים המיתולוגיים מטרנסילבניה, אלא על עטלפי ערפד מצוי (Desmodus rotundus) – אחד משלושה מינים של עטלפי ערפד, שחיים בדרום אמריקה ובמרכזה וניזונים מדם של יונקים או עופות.
עטלפי ערפד אינם מסוגלים לצום לאורך זמן: אם הם לא אוכלים במשך שלושה לילות רצופים, הם עלולים לגווע ברעב. "אבל יש להם רשת ביטחון חברתית", הסביר ג'רלד קרטר (Carter), אחד מהמדענים שהובילו את המחקר, בראיון לאתר Science News. "עטלפים אחרים יקיאו חלק מארוחת הדם שלהם כדי להאכיל את העטלפים שלא אכלו".
לנו זה אולי נשמע דוחה, אבל עבור העטלפים זהו סימן לחברות אמיתית. מחקרים קודמים הראו שערפדים זוכרים מי עזר להם כשהם היו רעבים, ומוכנים להחזיר את הטובה כשהמצב הפוך, כלומר כשבטנם מלאה בדם ואילו העטלפים שהיו נדיבים בלילות קודמים לא הצליחו למצוא טרף. כך הם יוצרים קשרים עם עטלפים מסוימים, שאליהם הם פונים לעזרה בשעת הצורך ולהם הם עוזרים במקרים אחרים.
הקשרים החזיקו מעמד
האם הקשרים האלו יציבים, ומחזיקים מעמד גם לאחר שמצבם החברתי של העטלפים משתנה? כדי לבדוק זאת, קרטר ועמיתיו תפסו 23 נקבות ערפד ממושבה של כמאתיים ערפדים בפנמה.
הם החזיקו אותם במעבדה קרוב לשנתיים, ועקבו אחר הקשרים החברתיים שיצרו זו עם זו. במשך הזמן, כמו שקורה גם אצל בני אדם, נוצרו חברויות ספציפיות בתוך הקבוצה: כל אחת מהערפדות פיתחה העדפה לחברות קבוצה מסוימות, שאיתן בילתה את רוב זמנה, להן נידבה ממזונה ומהן קיבלה מזון. "בהחלט היו ערפדות שאהבו זו את זו יותר, או פחות", אמר קרטר.
לאחר 22 חודשים החוקרים החזירו את הערפדות למושבה, אך לא לפני שהצמידו לגבן חיישנים ומשדרים המאפשרים לחוקרים לעקוב אחר הקירבה הפיזית של הנקבות זו לזו.
באותה הזדמנות הן גם תפסו 27 נקבות חדשות, הצמידו גם להן חיישן ושחררו אותן שוב מיד. במשך שמונת הימים הבאים, החיישנים הקליטו מידע שממנו אפשר היה לקבוע עם מי הסתובבו הנקבות, גם אלו שהיו במעבדה וגם אלו שלא עזבו את המושבה.
הממצאים הראו שהערפדות שנמצאו במעבדה ויצרו קשרים זו עם זו, שמרו על קשרי החברות ביניהן גם כשחזרו למושבה. הן ישנו לצד הערפדות האחרות מהמעבדה, ובילו זמן רב יותר בחברתן בהשוואה לנקבות האחרות.
"והכי חשוב", אמר קרטר, "ערפדות שהיו ביניהן קשרים חזקים במעבדה, שמרו על קשר חזק גם בטבע". הנקבות ש"תרמו דם" זו לזו ובילו זמן רב בניקוי פרווה הדדי, היו גם אלו שנשארו קרובות זו לזו לאחר שהחוקרים השיבו אותן למושבה.
יחסי אמון
כאמור, המידע שיש בידי החוקרים הוא רק משמונת הימים הראשונים לאחר שחרור הנקבות, כך שהם אינם יודעים כמה זמן הקשרים החברתיים האלו נמשכים.
המחקר הראה, עם זאת, שהקשרים בין הנקבות מחזיקים גם לאחר שינוי משמעותי באורחות חייהן: המעבר מהמעבדה לטבע. כלומר, הערפדות לא סתם יוצרות קשר עם מי שנמצא במקרה בסביבה, ואז מחליפות אותו כשהן מוצאות את עצמן בקבוצה גדולה יותר - הן שומרות על הקשרים שיצרו.
קרטר אמר ל-Science News שלדעתו, מילת המפתח היא אמון. הערפדות מכירות את חברותיהן שהיו איתן במעבדה, ויודעות על מי אפשר לסמוך שתיחלץ לעזרה בשעת הצורך.
את הנקבות שנשארו במושבה הן מכירות פחות, ולא יכולות לתת בהן אמון מלא. עדיף להישאר עם החברות שהוכיחו את עצמן, ולא לסמוך על טוב ליבן של זרות.
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
