קיצור תולדות המקלט והממ"ד
אז קשה היה לכם לשהות בקרבת המרחבים המוגנים? הנה משהו על תחושת האיום המתמיד שליווה עד לפני שני עשורים את אזרחי הגדולה שבידידותינו. בין אתמול למחר
סוכני האף-בי-איי שפרצו לחדר עבודתו של סופר המדע הבדיוני קליב קרטמיל לא עטו מעילי גשם אפורים. הקיץ החם שעטף את ניו-יורק בשנת 1944 אילץ אותם לוותר על פריט הלבוש המסורתי הזה. אחד מהגברים רחבי הכתפיים יישר בחטף את עניבתו, זקר את סנטרו והודיע לסופר הנדהם שהוא נתון במעצר. סוכן פדרלי אחר דיקלם לפניו את זכויותיו בשטף בלתי מובן. דקות ספורות לאחר מכן נדחף החשוד העיקרי למכונית שהמתינה לפני הבניין, והוסע לאתר החקירות של הבולשת.
באותה שעה, פחות או יותר, התייצבו ארבעה סוכנים פדרליים אחרים במערכת כתב-העת למדע בדיוני "אסטאונדינג". בידיהם היה צו חיפוש חתום כדת וכדין. הם התעלמו ממחאותיו של העורך, ג'ון קמפבל, והחלו לסרוק את תיקיית המערכת, תיק אחר תיק, גיליון אחר גיליון. תוך כדי כך התברר לקמפבל שהם מחפשים את מקורותיו של הסיפור "דד-ליין" שפירסם קליב קרטמיל בגיליון האחרון של "אסטאונדינג". ב"דד-ליין" מתאר קרטמיל מאמץ של קבוצת מדענים לפתח פצצת אטום.
עוד כתבות באתר azgad.com :
עולמות מתנגשים, ועקרון עליונות ההיסטוריה
בין המדע העליז להולדת הטרגדיה – בין מדע להשמדהילדים הם שמחה? החיים עצמם – גרסת המדעניות
העורך האגדי שהנהיג את סופרי וקוראי המדע הבדיוני יותר משני עשורי שנים, עמל קשות לשכנע את ה"פדרלים" שקרטמיל לא התבסס על מידע סודי שדלף מ"פרויקט מנהטן" (פרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית שהתנהל באותו זמן). "הוא, בסך הכל, קרא פרסומים מדעיים גלויים, ואחר כך שיחק מעט בדמיונו", אמר קמפבל. ה"פדרלים" שאינם מאמינים גדולים בכוחו של הדמיון, התקשו להאמין בכך, אבל משגם חקירתו של קרטמיל עצמו לא העלתה דבר, שיחררו את הסופר, לא לפני שיעצו לו להימנע מכתיבת סיפורים נוספים על "פצצות אטומיות דמיוניות".
בין דמיון לאסון
פחות משנה לאחר מכן, הוטלו שתי פצצות ביקוע גרעיניות על הירושימה ונגאסאקי. ג'ון קמפבל המהם משהו על הפער הנסגר והולך שבין המדע הבדיוני למדע המציאותי.שמחת הניצחון שעטפה את אמריקה לא הגנה עליה מהאימה הקרה שזחלה וחילחלה מהעבר השני של האוקיינוס. האירועים רדפו זה את זה. ב-1953 הוקמה תחנת הכוח הגרעינית הראשונה בשיפינגפורט, פנסילווניה. ב-1954 הושקה הצוללת הגרעינית הראשונה, "נאוטילוס". ב-1955 פוצצו הסובייטים פצצת מימן ראשונה. ב-1957 שיגרו הסובייטים טיל בליסטי בין-יבשתי ראשון. באותו זמן היו בידי האמריקאים מפציצים בלבד. ב-1958 התברר בוועידה בג'נבה שנשק גרעיני מצוי בידיהן של ארצות-הברית, ברית-המועצות, צרפת ובריטניה.
העולם הפך לחבית חומר נפץ גרעיני. תום לרר כתב שירים לעגניים על הפוליטיקה הבין-גושית שעתידה לשרוף את העולם. תושבי ארה"ב החלו לשאול את עצמם "מה לעשות כדי להישאר בחיים לאחר המלחמה הגרעינית". עצם בואה של המלחמה כבר לא היה שנוי במחלוקת. זו הייתה רק שאלה של זמן (מי שהאמירה הזאת מזכירה לו משהו, עושה זאת על אחריותו האישית). מכיוון שאיש לא נתן להם תשובה מוסמכת על השאלה הזאת, החלה חרושת של פרשנויות ויוזמות עצמאיות.
העולם שאחרי
על הרקע הזה פרחה ספרות מדעית-בדיונית שניסתה להציג אפשרויות שונות באשר לטיבו של "העולם שאחרי". ב-1957 פירסם נוויל שוט את "על החוף", ספר שאומר שלאחר מלחמה גרעינית לא יעמדו לפני האנושות שום אפשרויות, פרט למוות. גיבוריו של שוט יושבים עלהחוף באוסטרליה ומפטפטים את עצמם למוות, בעודם ממתינים לענן הקרינה המתקרב - לאט אבל בטוח - לחופי היבשת החמישית. הספר הותיר רושם אדיר. סטנלי קרמר ביים על-פיו סרט קולנוע הנחשב קלאסי, בהשתתפותם של גרגורי פק, אווה גארדנר, פרד אסטר ואנתוני פרקינס.
אבל פסימיותו של שוט הייתה אופטימית מדי לטעמם של אמריקנים חשדנים רבים ששאלו: "ומה אם לא נמות? איך נחיה לאחר המלחמה הגרעינית?" תפיסתו החד-משמעית, החד-ממדית והפשטנית משהו של שוט לא התקבלה על דעתם של סופרי מדע בדיוני שהתמחו בהמצאת ובתיאור עולמות דמיוניים שונים ומשונים. מי שתיארו בדמיונם תרבויות שמתקיימות - למשל - בענני מגלן, החלו לשחק בדמיונותיהם ולחזות את החיים בפנסילבניה ובניו ג'רזי, לאחר מלחמת חורמה גרעינית.
כך, ב-1959 ראה אור אחד מספרי המדע הבדיוני הטובים שבכל הזמנים: "הימנון ללייבוביץ", פרי עטו של ולטר מילר. מילר משאיר את גיבוריו בחיים, בעולם שכל תשתיתו המדעית, הטכנולוגית והתחבורתית, נהרסה כליל. אין חשמל, אין טלפון, אין כבישים, אין דפוס, אין ספריות מסודרות ולכן אין אפשרות לרכוש ידע מדעי וטכנולוגי. החברה האנושית נאלצת לטפס בכוחותיה הדלים, לאט לאט, במעלותיהן של היסטוריה ואבולוציה חדשות.
בכלות העשב
בשלב הזה כבר התחילו האנשים להבין מה באמת צפוי להם, ובכל זאת, "בכלות העשב" של ג'ון כריסטופר התקבל בתדהמה מהולה באי אמון. כריסטופר מתאר עולם נטול תשתיות שמזכיר במידת מה את עולמו של מילר ב"לייבוביץ", אבל הוא מציע דינמיקה שונה לחלוטין של יחסים בין בני-אדם. השואה הגרעינית אינה הגורם העיקרי להתהוותו של העולם הזה, אבל הגורמים לקטסטרופה אינם חשובים כל כך, בהשוואה למה שמתחולל לאחר האסון עצמו.
כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להילחם על חייהם. מלחמה אישית, בסיסית, על מזון, מים, נשק, מסתור. תפוס כפי יכולתך. אין מדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק. שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים מארוחה לארוחה. מקורות המזון מידלדלים והולכים במהירות, מה שגורם לקרבות להיעשות קשים ואכזריים יותר. השאלה המרחפת מעל לספר הזה היא: כמה, בדיוק, שווים לך חייך? מה אתה מוכן ומה אינך מוכן לעשות כדי לשמור עליהם? כריסטופר מציב לפני גיבוריו סדרה של ברירות קשות, שאף אחת מהן אינה ברירת מחדל. האם תשתלט על מקור מזון במחיר חשיפת בני משפחתך לסכנת מוות? האם תאכל את בשרו של בוגד? האם תחלוק את משאביך המעטים עם חבר ותיק שהופיע פתאום? מה תעשה כדי להגן על יתרונות שרכשת לעצמך?
הספר הזה - ורבים שבאו בעקבותיו - לימדו את האמריקנים פרק שלא יישכחו בהילכות הישרדות. בעולם ללא חשמל, ללא תחבורה, ללא מסחר, הגישה למזון ולמים היא גורם המפתח. ומי שיש לו גישה כזאת, יידרש, קרוב לוודאי, להגן עליה בנשק. ההבנות הפשוטות האלה (שבוודאי עומדות עד היום בבסיס התנגדותם של חוגים אמריקניים רבים להגבלה על היכולת למכור ולקנות נשק), פינו עד מהרה את מקומן ל"אסטרטגיות הישרדות" מנוסחות היטב, שקבעו סדר והייררכיה בחשיבותם של אבזרים ומתקנים שונים, בעולםשאחרי. מה יותר חשוב? ג'ריקן בנזין או מחסנית לרובה סער? מעיל חורף או מצת להצתת מדורות? סכין קומנדו או סליל כבל פלסטי?
שעת המקלט
האסטרטגיות האלה נדפסו שוב ושוב בכמה עשרות מגזינים שהמלה "הישרדות" הופיעה איכשהו בלוגו שלהם (כלומר, לא רק בכותרות המאמרים). סיפורים על קבוצות שמונות משפחות אחדות שבונות לעצמן מקלטים אטומיים בהרים ובאזורים נידחים, התערבו במודעות מסחריות שהציעו ל"שורדים" הקשוחים את כל מה שדרוש להם בעולם הבא, תמורת כסף ירוק וטוב שישולם בעולם הזה. חכות ורשתות לדיג, אוהלים, סכינים, קשתות וחיצים. הרי התחמושת החמה תיגמר ביום אחד, ואז יהיה צורך להפעיל נשק קר. במקרה כזה, רובה קשת וחיצי מתכת עשויים להקנות לבעליהם יתרון עצום.
בתחילה הייתה זו תנועה משונה למדי של משוגעים לדבר אחד. אבל אז, ביולי 1961, החלה החזית של המלחמה הקרה להתחמם. נשיא ארה"ב ג'ון קנדי אמר בראיון טלוויזיה ש"במקרה של מלחמה גרעינית, חייהם של האזרחים שלא ייפגעו ישירות מהפצצה יהיו תלויים ביכולתם למצוא מקלט מתאים בזמן. מחובתנו להכין מקלטים כאלה. והזמן לעשות זאת - הוא עכשיו".
בשביל מי שרצו לעשות משהו למען ההישרדות בעולם שאחרי, אך לא היו נחרצים מספיק כדי להקדיש למטרה הזאת את חייהם, כלומר, למי שלא היו מוכנים לעזוב את בתיהם הנוחים בפרברים, הייתה האמירה הזאת בבחינת הוראה נשיאותית חד-משמעית. בתוך ימים אחדים הופיעו ברחבי ארה"ב מספר חברות שהציעו לאמריקני הממוצע הצעה שבמבט ראשון נראה היה שיהיה קשה מאוד לסרב לה - מקלט אטומי בחצר הבית. עם מקדם מכירות בדמותו של הנשיא קנדי, נראה היה שחופרי המקלטים האטומיים גילו מכרה זהב.
כמה עולה מקלט?
הטלפונים במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים לא חדלו לצלצל. חברה טקסנית לייצור מקלטים אטומיים ביתיים הגיעה לשיעור מכירות של 236 מקלטים בחודש. חברה אחרת, משיקגו, לא הייתה מסוגלת לספק את הביקוש, והקימה - בתוך שבועות - מפעל חדש לייצור מקלטים. היוזמה האמריקנית המפורסמת פעלה במלוא עוצמתה. אנשי העסקים גילו יצירתיות והתלהבות שהיה קשה להתעלם מהן. מקלטים פשוטים שלא היו אלא כיסוי פלסטי לחפירה באדמה, עלו 13.5 דולר בלבד. המקלטים היותר משוכללים היו עשויים כמעין צינור גדול שנועד להיקבר באדמה.
בתוך הצינור היה ציוד למדידת קרינה, מערכת ידנית או חשמלית לשאיבת אוויר, סינונו וטיהורו, וכן לפינוי האוויר ה"משומש". ברוב דגמי המקלטים הותקן מטבחון, שאפשר היה לחברו לאספקת מים חיצונית או פנימית, וכן מחסנים גדולים של מזון, תרופות, בגדים חמים, סוללות חשמליות, דלק, וכמובן - נשק. מחיריהם של מקלטים מהסוג הזה הגיעו לעתים ל-6,000 דולר. והיו גם מקלטים "דה לוקס", עם חדר ספרייה ומערכת מוזיקה משולבת במבנה עצמו, במחיר של כ-20 אלף דולר. יצרן המקלטים האלה מסרב לומר עד היום כמה מקלטים כאלה נמכרו - ולמי. היצרנים לא הציעו הלוואות רכישה. העתיד נראה מעורפל, מסוכן, לא משהו שאפשר לקחת אותו בחשבון כלכלי מפוכח. לך תדע מה ילד יום.
כתבי-העת של ארגוני "שורדים" למיניהם הגישו סקרים משווים בין מקלטים מדגמים שונים, לצד מדורי עצות אישיות וטכניות למיניהן. באחד מהמדורים האלה הבהיר המומחה לקוראים למה עליהם לצפות, לכשיצאו מהמקלטים לאחר שוך המלחמה. "הדברים יהיו שונים מאוד מהעולם שאליו התרגלתם", מסביר בעל המדור, "ואם הפצצות יפלו במרחק ארבעה או חמישה קילומטרים מהמקלט שלכם, מוטב שתתכוננו למציאות מאוד מאוד שונה מזו שהורגלתם אליה". התפיסה הכללית אמרה שהשורדים יצטרכו ללמוד לחיות ב"ג'ונגל" בסגנון "בכלות העשב". אחרים גילו דווקא את הצד החיובי שעשוי אולי להיות לחיים שלאחר המלחמה: "העולם יהיה אז מגרש משחקים גדול, פנוי ונפלא בשביל ילדים". אחרים דיברו ברצינות על "חלוקה מחדש של העושר", ועל "שוויון הזדמנויות אמיתי".
במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים הונחו בחדרי הקבלה מגזיני שורדים שהביאו מאמרים שניתחו את סיכויי ההישרדות של כלי רכב ובתים באזורים פגועים לפי עוצמת הפצצה, ומרחק פגיעתה מהנכס. המחירים עלו בהתאם, מה שדחף אמריקנים רבים לוותר על שירותיהן של החברות המתמחות, ולהתחיל לחפור ולבנות בעצמם. על-אף אזהרות מינהל ההגנה האזרחית, שמקלטים מאולתרים עלולים להיות מסוכנים ולא יעילים, נבנו בארה"ב עשרות אלפי מקלטים, בורות מסתור ובונקרים בשיטת "עשה זאת בעצמך". במינהל ההגנה האזרחית הוכנו תוכניות לבניית מקלטים אטומיים ציבוריים שיוכלו לאכסן 50 מיליון בני-אדם, אבל על-אף תמיכתו של הנשיא קנדי, התוכניות האלה מעולם לא זכו למימון פדרלי, ולפיכך לא יצאו אל הפועל.
מקלט לכל בית-כנסת
חברות גדולות, כמו יבמ, פורד ואחרות, התקינו מקלטים לעובדיהן. הבנק המרכזי של ארה"ב, ה"פדרל ריזרב", תיכנן ובנה מרכז מוגן לניהול הכלכלה הלאומית לאחר המלחמה. ועידת הרבנים של אמריקה המליצה לבנות מקלט אטומי בצמוד לכל בית-כנסת. לנוכח כל אלה אפשר להבין שכאשר בנק ישראל ומנכ"ל הכנסת מתכננים ובונים מקלטי ענק דומים, הם אינם מגלים יצירתיות יוצאת מגדר הרגיל. הם, בסך הכל, רוצים "להיות עם ככל העמים". אין חדש תחת השמש.הציפייה הדרוכה למלחמה הגרעינית נתנה את אותותיה. משפחות שלמות ירדו למקלטים האטומיים שהותקנו בחצרות בתיהן, והסתגרו בהם לימים אחדים, "רק כדי לבחון את יעילות הציוד". זוגות צעירים בילו את ירח הדבש במקלטים אטומיים. בני זוג שהתבודדו שבועיים במקלט, דיווחו לצוות הטלוויזיה שריאיין אותם בצאתם ממנו, שבילו את רוב זמנם במשחקי רמי מרתוניים. אמריקה התגלגלה מצחוק משחרר. המקלטים, בסופו של דבר, אינם כל כך קודרים. אווירה היא גורם כלכלי מרכזי, ותחושת השחרור המסוימת שהתפתחה סביב המקלטים, שיחררה גם את מקורות המימון של יצרני המקלטים שביקשו לשמור על קצב המכירות באמצעות מתן אשראי ללקוחותיהם.
הפיזיקאי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן האמריקנית, הופיע בטלוויזיה והעריך שמקלטים אטומיים מתאימים עשויים להגן על חייהם של תשעה מכל עשרה אמריקנים, גם במהלכה של מלחמה גרעינית כוללת. פיזיקאים אחרים היו פסימיים בהרבה מטלר, אבל האמריקנים שמעו מה שרצו לשמוע, והאמינו במה שרצו להאמין. והתוצאות לא איחרו לבוא. מומחי מימון בוול סטריט העריכו את השוק הפוטנציאלי של עסקי המקלטים בכ-20 מיליארד דולרים בשנה הקרובה ("אם בכלל נתקיים בשנה הקרובה. הא הא"). חנויות מיוחדות ל"ציוד הישרדות" מכרו בלוני אוויר דחוס, מכלי מים עמידים כנגד נשורת רדיו-אקטיבית, בתי-שימוש כימיים, ונשק. הרבה נשק.
הם חפרו בלילות
רבים מהמקלטים הפרטיים נחפרו והותקנו בלילות, בניסיון להימנע מהתגרות מיותרת בשכנים, שבעת חירום יתחרו איתם על משאבים חיוניים. מי שבונה מקלט פרטי, כאילו מוציא את עצמו מהכלל, מצהיר על דאגתו למשפחתו בלבד, ועל נכונותו להילחם בשכניו כדי לשמוראת יתרונותיו לעצמו. "אני מתכונן להתקין בפתח המקלט שלי מקלע כבד, שיאפשר לי להרחיק ממנו את השכנים ביום של הפצצה", הודיע שורד משיקגו בתוכנית רדיו מקומית. אבל על-אף מאמצי ההסתרה, אמריקנים רבים יודעים לספר על הלילה שבו שכניהם חפרו בחצר ביתם את המקלט.
הם אולי לא יצאו למרפסות כדי להתבונן בנעשה, אבל לא החמיצו שום פרט, הגם שהציצו מעבר לשולי הווילונות. בתוך זמן קצר נחלקה החברה האמריקאית לשני מחנות: אלה שיש להם מקלט אטומי, ואלה שבבוא היום יישארו בחוץ ויישרפו באש הגיהנום (ואם הגיהנום לא יבוא בסופו של דבר, הם יזכרו היטב את העתיד שתיכננו להם שכניהם).
התארגנויות פרטיות של קבוצות היו המבוקשות ביותר, אך רק מעטים זכו להיכלל בהן. צוותי השורדים בנו מקלטי ענק שנועדו לספק הגנה למומחים שיסייעו בהישרדות הצוות כולו לאחר המלחמה: נגר, דייג, אינסטלטור, סייר, מהנדס אזרחי. באיידהו נבנה מקלט שהתחבר למערה ששימשה מסתור שיכול היה להכיל עדר של כמאתיים פרות. כמות מזון עצומה, שלפי "בכלות העשב" הייתה יכולה לשמש עילה מספקת לפתיחתה של מלחמת עולם נוספת.
כאן ועכשיו, מכתב מהממ"ד
כשזוכרים וחושבים על כל אלה, בעודנו בממ"ד המאובזר שבונים היום הקבלנים בארצנו הקטנה והענייה, עולה לזיכרון סיכום של אחת משושלות האירועים המתוארים בהגדה של פסח: על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהביאנו לארץ הבחירה, ובנה לנו את השכונה, ובתוכה בניינים רבי קומות, ומרובי דירות, שבכל אחת מהן ממ"ד שבו אנו יכולים להסב בנועם עם בנות ובני משפחותינו, עד לבואה של צפירת ההרגעה.
לפנייה לכתב/ת 
