לשרוף אגוזים ולהציל את יערות הגשם
ילידי אמריקה הדרומית נהגו לדשן את הקרקע בפחם מיוחד וכך להפוך אותה לפוריה. כעת, חוקרים מציעים להשתמש בטכנולוגיה הזו על מנת לייער מחדש את יערות הגשם, שנפגעו אנושות משריפות ומבירוא בלתי מבוקר
מצבם העגום של יערות הגשם הפך ברבות השנים לאחר מסמלי המאבק הסביבתי בעולם. אך בעוד שבשגרה קל לשכוח מהפגיעה המתמשכת בגן העדן הזה, האירועים של החודשים האחרונים, בהם שריפות-הענק באמזונס והשריפה בפנטנאל, בית הגידול הלח הגדול בעולם - שבו והחזירו את הנושא לקדמת הבמה.
עונת השריפות באמזונס הייתה השנה חמורה במיוחד (בתשעת החודשים הראשונים של 2019, מספר השריפות זינק ב-41 אחוז יותר מבתקופה המקבילה אשתקד). אך בין התמונות העגומות של היערות שעולים באש לבין התסכול העצום מאוזלת ידן - המכוונת או לא - של הממשלות במדינות דרום אמריקה בניסיונן להתמודד עם האסון, יש גם ניסיונות של ארגונים וקהילות להקטין את הנזק על ידי שימור יערות, ואף לחשוב קדימה על ייעור מחדש של אותם שטחים שנפגעו.
עוד כתבות בזווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה :
אירוע רב-פעמי מי מוכן לשתות מהאסלה? הפסולת עוברת את הגבול
השיטה הילידית של השבחת האדמה
הנזק ליערות הגשם והקצב שבו הוא נעשה מדאיגים מכיוון שיערות הגשם הם אחת מהמערכות האקולוגיות החשובות ביותר בעולם. הם בית הגידול בעל המגוון הביולוגי הגבוה ביותר על היבשה בכדור הארץ, ויש להם תפקיד חשוב גם במיתון השפעות שינוי האקלים, כתוצאה מיכולתם לספוח פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה ולהפכו לביומסה וכן בשל האקלים המקומי המתון יחסית שהם יוצרים באזור הטרופי החם. הסיבות העיקריות לפגיעה ביערות הגשם הן בירוא (כריתת) יערות למטרת פינוי השטח לטובת שטחי מרעה ושטחים לגידול מזון לבקר, שצריכת בשרו נמצאת במגמת עלייה עם המשך גידול האוכלוסייה בעולם והעלייה ברמת החיים, ושימוש בעצים שנכרתו כחומר גלם. קרקעות שבוראו מעצים משמשות גם לגידולים חקלאיים לצורכי האדם, ואף לחיפוש אחר משאבים כמו זהב או נפט – מה שהופך את האזור מיער למכרה. האמזונס בלבד, שהוא יער הגשם הגדול ביותר בעולם, איבד 17% משטחו ב-50 השנים האחרונות, ונכון להיום, בכל דקה שעוברת נעלם מהיער שטח השווה בגודלו למגרש כדורגל.
כאשר בירוא היער נעשה למטרות שימוש בקרקע (ולא למטרת שימוש בעצים כחומר גלם), אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות שריפות, מפני שהן מפנות את הקרקע מעצים, צמחייה ובעלי חיים במהירות. חוקרי סביבות עתיקות בדקו את היסטוריית השריפות באמזונס, באמצעות חקר של שכבות אדמה קדומות, ומצאו ששריפות נרחבות הן לא אירוע שהתרחש באופן תדיר ביערות הגשם במזרח האמזונס, לפני שהתקיימה שם פעילות משמעותית של בני אדם לפי כ-4,000 שנה. יתרה מכך, המחקרים גילו שגם בני אדם ילידים שחיו באזור לפני אלפי שנים הציתו שריפות מבוקרות באזורי היער, על מנת לפנות שטחים לגידולים חקלאיים.
האפשרות להצמיח יבולים באזורים טרופיים שבהם האדמה לא נוחה לעיבוד עוררה את סקרנותם של מדענים לגבי השיטה הילידית של השבחת האדמה על ידי שריפה. כעת, גילו חוקרים שזו בדיוק השיטה שיכולה לסייע בייעור מחדש ובצמצום הנזק לאותם היערות ולכדור הארץ.
אגוזים, אש וגשם
כיום ידוע כי הילידים דישנו את האדמה באמצעות חומר שנקרא ביו-פחם (biochar) - פחם שנוצר כאשר חומר ביולוגי, כמו עץ או צמח אחר, עובר תהליך חימום מבוקר בטמפרטורות גבוהות תחת אספקת חמצן מוגבלת. תוצר התהליך, ביו-פחם, יכול לשפר את פוריות הקרקע ואת תפוקת היבולים, אך עד עכשיו היה מידע מועט על השפעתו על צמיחת עצים ועל דרכי השימוש בו למטרות ייעור באזורים טרופיים.
מחקר חדש בחן את השימוש של ביו-פחם באזורי יערות הגשם בדרום אמריקה, שם יש עניין רב בפרויקטים של ייעור מחדש. מיזמים מסוג זה נועדו להקטין את הנזק מבירוא היערות ופעמים רבות הם נכשלים עקב מגבלות של פוריות הקרקע. במחקר נבדקו קרקעות שנהרסו על ידי כריית זהב לא חוקית. הקרקע באזורים אלה דלה בחומר אורגני ובמיקרואורגניזמים חיוניים, ולכן קשה להצמיח בה כל סוג של צמח ובפרט לגדל בה מחדש יער. עם זאת, החוקרים גילו ששילוב של דשן עם ביו-פחם מטייב יותר מכל טיפול יחיד אחר את תפקוד והתפתחות שתילי עצים משני מינים (Guazuma crinite ו- Terminalia amazonia). השילוב יוצר השפעה חיובית על גדילת השתילים ועל חוזקם, דבר שמתבטא בעלייה משמעותית בגובה העץ, קוטרו, מספר העלים הכולל ועלייה בביו-מסה (כמות החומר הצמחי) מעל ומתחת לקרקע. החוקרים ממליצים על המשך ביצוע ניסויים בשטח עם מינים נוספים של עצים על מנת לבסס טוב יותר את ממצאי המחקר ולגזור מתוצאותיו המלצות יישומיות לשיקום היערות באמזונס.
החוקרים מציעים את השימוש המשולב בביו-פחם ודשן (אפילו ביישום חד פעמי בלבד, בזמן השתילה) כדרך אפשרית, יעילה וזולה לייעור מחדש, ומקווים ששיטה זו אשר מוזילה את עלויות הביצוע תביא לעלייה בכמות מיזמי הייעור המוצלחים. סיבה ראשונה לכך היא שייצור הביו-פחם הוא קל וזול. במחקר, לדוגמה, השתמשו בשריפה מבוקרת של פסולת קליפות שנותרה מייצור אגוזים באזור - תהליך פשוט, שלא מערב טכנולוגיות מתוחכמות. הסיבה השנייה לעדיפות השיטה הזו היא שהטכניקה דורשת לדשן עם ביו-פחם רק בשלב השתילה, כך שאין צורך לתחזק ולדשן בתדירות גבוהה כמו בשיטות שבשימוש היום. השיטה גם מייעלת את התהליך וגם חוסכת בכסף ובמשאבים כמו כוח עבודה, ציוד וחומרים. יחד עם היתרון הזה, מדגישים החוקרים כי חשוב להשתמש בכמות הנכונה של ביו-פחם, שכן יישום של כמות גדולה מדי מבטלת את ההשפעה החיובית על איכות הקרקע.
לחשוב כמו עץ
כיום ישנו ניסיון לגייס משאבים למיזמי ייעור, שבהם נוטלות חלק אפילו חברות מסחריות שמבטיחות לתרום חלק מהרווחים לשתילת עצים עם סיסמאות כמו ״קנה אחד, שתול אחד״. אלו מאמצים חשובים וראויים לשבח, אך יש לזכור שלצד הכוונות הטובות, יישומם בשטח של פרויקטים כאלה הוא מורכב ורווי קשיים. ״במקומות שבהם צריך לייער באופן יזום ,יש כמה שיקולים שיש להתחשב בהם״, מסביר ד״ר תמיר קליין, חוקר בכיר במחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן למדע. ״לדוגמה, אילו מינים לשתול, באיזו צפיפות לייער והאם יכול להתקיים במקום יער במשך עשרות ומאות שנים. צריך לזכור שמכוונים ליעד שאינו מטרה נייחת, אלא עלינו לחשוב בטווחי זמן של עצים ולהתאים את זה לאקלים שאנו חוזים ולתנאים השונים שיהיו בעתיד לעומת התנאים בזמן התכנון״.
קליין מסביר כי ״חשוב לדעת שכאשר רוצים לייער באופן יזום מדובר בהשקעה רבה, ובאופן כללי באתגר ענקי. לכן, שואפים ליצירת יער בר-קיימא שלא ייעלם או יהיה קורבן לתנאי האקלים. מלבד קניית השתילים וגידולם, פעולות שהן קשות בעצמן, יש להשקיע גם בהגעה למקומות סלעיים והרריים שאין אליהם גישה לרכב ולשלוח לשם אנשים ובידיהם כמות גדולה של שתילים. קושי נוסף בתהליך הוא הצורך בהכנת השטח ובעבודות קרקע לפני שמגיעים לשתול. למעשה, ניתן לחשוב על ייעור כמו על פעילות חקלאית באזורים גדולים מאוד ובשטחים הכי פחות נוחים, במקומות שלא נרצה לבנות בהם בית או לגדל בהם צמחים וחיות״.
מלבד הקשיים הטכניים, מרחיב קליין גם לגבי קשיים בגידול היער עצמו. ״בייעור אנחנו רוצים לשלוט במה שצומח, ולכן אי אפשר לתת לצמחים אחרים לשגשג בשטח שיוער. לחכות ליער שיתפתח כמו שקיווינו זה תהליך ארוך שאורך עשרות שנים, ובייעור מחדש לא מחכים, אלא באופן יזום צריך לעקור דברים שלא רוצים. בנוסף, כמו בחקלאות, צריך לדאוג שמה שנטענו ישרוד, דבר שמהווה אתגר נוסף. בישראל, למשל, נצטרך לדאוג להשקיה, ובאמזונס יצטרכו לדאוג לדשן. שימוש בדשנים משמעותו שלקחו נפט או פחם וייצרו מהם דשן, מה שאומר שעוד זיהומים מעורבים בתהליך. פחם ביולוגי נשמע כמו רעיון עדיף, כי הוא לא תוצאה של תעשייה כימית אלא משהו טבעי יותר, ולכן יפחית בהשקעה הכספית וגם בזיהום שמעורב בייצור הדשן״.
"בדרום אמריקה, המטרה הראשית היא להפסיק את כריתת היערות", מסכם קליין. "זה חשוב יותר מלנסות לנטוע יערות מהונדסים במקום היער שגם ככה היה שם. היער שהתפתח שם באופן טבעי במשך מיליוני שנים הוא יער מגוון עם המון מיני צמחים ובעלי חיים שאין להם תחליף. כשאנחנו כורתים ואז נוטעים יער חדש זה לא יכול להחליף את המגוון הביולוגי שהיה שם ותרם גם לאנושות וגם לטבע״.
הכתבה הוכנה על ידי "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה "
לפנייה לכתב/ת 
