חוקרים פרטיים: למה יש פחד שלא נעלם גם כשהסכנה חולפת?

כשהייתי מתבגרת היו לי שני חלומות, הראשון להיות רופאה והשני להיות שגרירה בלבנון. החלום הראשון היה מפני שכל הילדים בכפר חלמו להיות רופאים, זו הייתה פסגת החלומות שלנו כילדים. החלום השני התחבר לרקע המארוני שלי, לשורשים של משפחתי בלבנון.

מה רע בלהיות רופאה שגרירה בלבנון? מה יכול להיות קשה בחלום הזה? הרי נאמר לנו בשיעורי גיאוגרפיה בבית ספר היסודי בכפר עוספיה שעל הר הכרמל, שביירות יותר קרובה אלינו מאילת ושניתן יהיה להגיע לשם ולחזור באותו יום. גדלתי קצת והבנתי שהמצב הרבה יותר מסובך ממה שחלמתי כילדה, ושנסיעה של שעתיים מגבול הצפון ברכב יכולה להיות יותר מסובכת מאשר להגיע לדרום אמריקה.

פרופ' מונא מארון, חוג סגול לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה(צילום: אוליביה חרמאן)

גם את החלום הראשון לא מימשתי ולא למדתי רפואה. דווקא למדתי פסיכולוגיה. חשבתי שאם לא לטפל באנשים כרופאה, אז אולי אטפל בנפש שלהם. אבל גם זה לא הסתדר, כי רציתי משהו פיזיולוגי יותר ופחות נפשי. את האהבה האמיתית פגשתי במסגרת פרויקט מעבדה בשנה שלישית בפסיכולוגיה. שם מצאתי את המסלול שלי. גיליתי שאין משהו שמעניין אותי יותר מאשר להבין את התהליכים המוחיים, העומדים בבסיס התנהגות האדם, ושאין דבר מדהים יותר מאשר לפענח את סודות הזיכרון. כך החל מסלול מרתק, שלקח אותי בתשוקה גדולה לכיוון חקר הזיכרון ומקור הרגש והאינטראקציה ביניהם.

אחרי פוסט-דוקטורט במדעי המוח בפריז, חזרתי למשרה באוניברסיטת חיפה בחוג לנוירוביולוגיה. במעבדתי אני מנסה להבין גורם לזיכרון שלנו להשתנות, מה גורם לחלק מהזיכרונות להיעלם ולחלק אחר ללוות אותנו לכל החיים. התחלתי להבין איך יחסי הגומלין בין הרגש לזיכרון מתרחשים בתוך המוח, כשאני מתרכזת בשני איזורים במוח: אחד שאחראי על תגובתנו למצבי חירום ועל הפחד (אמיגדלה, שנמצאת בעומק האונה הרקתית התיכונה והשני שאחראי על זיכרון, קבלת החלטות והוויסות הרגשי - הקליפה הקדם מצחית.

כאשר ישנו גירוי שמפחיד אותנו, אז האמיגדלה פועלת ראשונה ומהר בכדי לאפשר לגוף לבצע תגובות של פחד שמובילות להתנהגות של בריחה, לחימה או קפיאה במקום. האמיגדלה שאחראית על הפחד לא עברה הרבה שינויים לאורך ההתפתחות האבולוציונית. פחד הוא רגש הישרדותי לא רק לנו, אלא גם אצל בעלי החיים ולכן היא לא השתנתה הרבה. אבל לפעמים ההיגיון שלנו יודע שאין טעם לפחד, או שלא נשקפת סכנה ממשית בגירוי המפחיד (למשל כשרואים סרט אימה) ואז נכנסת לפעולה הקליפה הקדם מצחית (קורטקס-פרה פרונטלי).

לדוגמה, כשאנו רואים נחש מסתובב בחצר - אנחנו מפחדים מאוד כי האמיגדלה פועלת חזק. לעומת זאת, כשאנחנו רואים נחש מאחורי זכוכית כבדה בגן החיות, אנחנו מבינים שאין טעם לפחד. במקרה הזה ההיגיון משתלט על הפחד, ובמילים אחרות - הקליפה הקדם מצחית משתלטת על האימיגדלה.

הקליפה הקדם מצחית, בניגוד לאמיגדלה, עברה שינויים רבים לאורך ההתפתחות האבולוציונית. אנו בני האדם זכינו בקליפה קדם מצחית מפותחת מאוד. כשאנחנו מבוהלים, האמיגדלה שולטת בנו, אך כשאנו נרגעים, הקליפה חוזרת לפעולה ומאפשרת לנו התנהגויות יותר מורכבות כמו חשיבה וקבלת החלטות מושכלת. בחולים שחווים פוסט-טראומה, מנגנון ויסות הפחד על ידי הקליפה הקדם מצחית משתבש. כך האמיגדלה ממשיכה לשלוט ולכן יש פחד שלא נעלם גם כשהסכנה חולפת. במעבדה, אנחנו מנסים לפענח את המנגנונים שעומדים בבסיס, ושואלים - מה גורם לזיכרון הפחד להמשיך לשלוט בנו, גם כשחולפת הסכנה.

בכל יום מחדש אני מנסה לפענח את האינטראקציה בין שני האזורים האלה, ולהבין את הגורמים שמשבשים את האיזון ביניהם. מטרתי היא לעזור לאנשים לשלוט בפחדים ולהנמיך את הפעילות של האמיגדלה בכדי לאפשר החלמה מאירועים טראומטיים. כדי לעשות זאת אנחנו בוחנים חומרים פרמקולוגיים (תרופות), שיכולים לעכב את הפעילות של האמיגדלה וכך לגרום לה להיות פחות מופעלת - שלא תייצר סיוטים כשלא צריך.

ואם אני חוזרת לחלומות שלי, אז החלום הראשון להיות רופאה נשכח מזמן, אך החלום השני חי ובועט בזיכרון שלי בתקווה שיום אחד אני כן אבקר בביירות, אולי לא כשגרירה - אלא כחוקרת במדעי המוח.

http://marounlab.haifa.ac.il/  

חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי בערוץ המדע של ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נעשה בסיוע "האקדמיה הצעירה הישראלית