עבדים היינו… ונשארנו?
היא החלה עוד לפני המהפכה החקלאית, המשיכה דרך בני ישראל במצרים, האימפריה הרומית ורווחה במושבות אמריקה. העבדות נטועה עמוק בתרבות האנושית, אך האם היא באמת הסתיימה?
"ביום האחד בינואר בשנת אדוננו, אלף שמונה מאות שישים ושלוש, כל בני האדם המוחזקים כעבדים בכל מדינה, או חלק ממדינה (...) יהיו מעתה ועד עולם חופשיים". על ההצהרה הזו, המכונה "הצהרת השחרור" ( Emancipation Proclamation), חתם נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן בספטמבר 1862, אחרי כשנה וחצי של מלחמת אזרחים עקובה מדם.
ההצהרה לא הביאה לשחרור העבדים בארצות הברית. חלפו עוד כשנתיים וחצי של לחימה מכניסת ההצהרה לתוקף ועד שהמלחמה הסתיימה בתבוסתן של מדינות הדרום ובאישורו של התיקון ה-13 לחוקה האמריקנית, שהביא בפועל לסיומה של העבדות בארצות הברית. קרוב למיליון בני אדם נהרגו בעימות, שבמרכזו עמדה שאלת העבדות. בהם היה גם הנשיא לינקולן עצמו, שנרצח ביריות של אחד המתנגדים לביטול העבדות, חמישה ימים בלבד לאחר כניעת הדרום.
העבדים השחורים בארצות הברית זכו בחירותם בעקבות המלחמה, אבל יעברו עוד יותר ממאה שנים בטרם יזכו גם לשוויון זכויות בפני החוק. מלחמת האזרחים האמריקאית הייתה במידה רבה נקודת ציון חשובה בסיומה של העבדות ברחבי העולם – ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהתירו החזקת עבדים, ובעקבותיה ביטלו את העבדות גם המדינות המעטות שעוד אפשרו אותה, בהן ברזיל וקובה. לקראת סיום המאה ה-19 חלף סוף סוף כמעט בכל העולם המנהג המגונה שהיה קיים פחות או יותר מראשית התרבות האנושית, אם כי ייצג את אחד הצדדים הפחות תרבותיים ואנושיים שלה.
רכוש האדון
לא ברור מתי התחילה העבדות ללוות את האנושות, אבל ייתכן שהתופעה החלה עוד בימי הציידים-לקטים, כאשר בעקבות התנגשויות אלימות בין קבוצות הבינו המנצחים כי יפיקו תועלת רבה יותר משבויים שיוכלו לעבוד למענם, מאשר מהרג אויביהם. זה הפך נכון עוד יותר בעקבות המהפכה החקלאית והמעבר של בני אדם ליישובי קבע, שם הייתה תועלת רבה יותר בהחזקת עבדים. העבדות הייתה נפוצה בכל התרבויות המוכרות לנו: סין העתיקה, מצרים העתיקה, יוון, רומא, התרבויות הקדומות באמריקה ותרבויות נוספות.
חידויני טריוויה, ניסויים מדעים ועוד פעילויות שיעבירו לכם את הזמן - באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
השם העברי "עבד" נגזר מהשורש של המילה "עבודה", אבל העבדים לא היו רק פועלים או משרתים, הם היו רכוש של אדוניהם. קובץ החוקים הבבלי הקדום המכונה חוקי חמורבי, שנכתב לפני כמעט 4,000 שנה, גוזר למשל עונש מוות על אדם חופשי המסייע לעבד להימלט מבעליו, או למי שמעניק מקלט לעבד שברח. מכיוון שהעבדים היו רכוש לכל דבר, היה מותר לנצל אותם לכל מטרה ואפילו למכור אותם לאחרים. בספרה אוהל הדוד תום תיארה הסופרת האמריקנית הרייט ביצ'ר סטו (Beecher Stowe) מכירות פומביות של עבדים ואפילו של ילדים וילדות של עבדים, שבהן בחנו הקונים באכזריות את חוסנה הגופני של ה"סחורה" ואת הרווח הכלכלי הצפוי ממנה.
בעת העתיקה עבדים היו בעיקר שלל מלחמה. כששבט או עיר הובסו בעימות צבאי היו המנצחים משעבדים את השורדים. במקומות מסוימים נהגו שודדי ים להשתלט על ספינות, לבזוז את מטענן ולמכור את אנשי הצוות כעבדים. במקרים רבים אחרים העבדים היו בני גזע אחר, שהמשעבדים תפסו אותו כגזע נחות מהם. אותה נחיתות לכאורה העניקה את הצידוק המוסרי להעסקת עבדים. השלטון המוסלמי שהתפשט במזרח התיכון במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, שעבד למשל שבויים מאפריקה או ממדינות מרכז אסיה. כאלף שנה לאחר מכן, עם התפתחות הקולוניאליזם האירופי, נהגו סוחרים אירופים לחטוף עבדים באפריקה, ולעיתים גם למכור אותם.
בעקבות הגעת האירופים לאמריקה, והתפתחותה של חקלאות נרחבת ורווחית שם, זינק גם הביקוש לידיים עובדות, וסחר העבדים מאפריקה החל לשגשג. לפי ההערכות, בין שנת 1600 ל-1900 נחטפו מאפריקה יותר מ-12 מיליון בני אדם ונמכרו לעבדות באמריקה - אם שרדו את התנאים הלא אנושיים במהלך המסע לשם.
בעיני האירופים, האפריקנים היו לכאורה תרבות פרימיטיבית – הם לא ידעו קרוא וכתוב ולא היו נוצרים. לכן היו לבנים שסברו, או ששכנעו את עצמם, שהם מיטיבים עם שבוייהם. אחרים פשוט ראו בעבדים השחורים סחורה לכל דבר, והיו גם כאלה שהפיקו הנאה מהאפשרות להתעלל במי שנראו להם נחותים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
עלייתם של הרדיולוגים הרובוטיים
נגיף הקורונה: לעשות סדר בשמועות
גם הדת גויסה להצדקת העבדות. עם התגברות הקולות הקוראים לביטול העבדות, כנסיות בדרום עברו מהצדקה שלה כ"רע הכרחי" לטענה שלמעשה, העבדות טובה לכל הצדדים, ולפי הנצרות היא מבורכת, אם לא הכרחית. היחסים בין עבד לאדון הושוו ליחסים בין אישה לבעלה - בשני המקרים, הבעלים צריכים לדאוג לצרכיהם של העבד או האישה, ואילו הם נדרשים לציית. בברית החדשה, ציינו המטיפים, הדרישה מאישה לציית לבעלה ומעבד לציית לאדונו כתובות זו לצד זו.
פחד דו-כיווני
העבדים שהובאו מאפריקה פחדו מבעליהם, והייתה להם סיבה טובה לכך. אך הפחד הזה לא היה חד כיווני: גם האדונים הלבנים פחדו מעבדיהם, ובמיוחד מהתקוממות שלהם. האדונים היו תלויים בעבדים למחייתם, ויותר מכך - לעיתים קרובות היו באחוזות יותר עבדים שחורים מאדונים. בג'מייקה במאה ה-18 היו 16 עבדים על כל אדם לבן חופשי, ובגיאנה הבריטית היחס היה 20 עבדים לכל אדם לבן חופשי. האדונים ידעו היטב שאם העבדים שלהם יתקוממו ויתקפו אותם, יהיה להם קשה מאוד להתגונן מפניהם.
הפחד הזה הוליד תרבות אלימה במיוחד, שמטרתה הייתה לשמור את העבדים כנועים וצייתנים בכל מחיר. גם העבירה הקלה ביותר גררה אחריה עונשים קשים, בהם הצלפות, הטלת מום, ואף הוצאות להורג. במאה ה-18, עם תחילת התפשטותם של רעיונות הנאורות וההשכלה, שקראו לשוויון בין כל בני האדם, חששו בעלי העבדים כי הרעיונות האלו יגיעו אל העבדים ויעודדו אותם לעמוד על זכויותיהם.
חלק משמעותי בדיכוי היה השארתם של העבדים בורים ומבודדים, ונאסר עליהם ללמוד לקרוא. פרדריק דגלאס (Douglass), שנולד כעבד במדינת מרילנד ב-1818, ולימים נמלט והפך לפעיל מרכזי בתנועה נגד העבדות, למד לקרוא בגיל שמונה מבעלת האחוזה שבה גדל. כשבעלה גילה שהיא מלמדת אותו, הוא הפסיק מיד את השיעורים. דגלאס, שרצה מאוד ללמוד, גנב שאריות לחם מהבית ונתן אותם לילדים לבנים עניים, תמורת שיעורי קריאה.
למרות הדיכוי האכזרי, מרידות עבדים התרחשו לאורך כל תקופה העבדות, ועבדים לא מעטים ברחו מאדוניהם. חלקם הקימו חבורות שחזרו וחילצו מעבדות עבדים נוספים. המרד הידוע והמצליח ביותר פרץ באי סן דומינגה ב-1791, שם העבדים התקוממו נגד הלבנים הצרפתים ששלטו בהם, רצחו רבים מהם, גירשו את השאר, ובסופו של דבר הקימו את מדינת האיטי.
קץ העבדות?
בריטניה הייתה האימפריה הקולוניאליסטית הראשונה שאסרה בחוק סחר בעבדים, בשנת 1807. בהדרגה הצטרפו אליה מדינות נוספות, ועד סוף המאה ה-19 העבדות נאסרה בחוק כמעט בכל העולם. אבל הגזענות שאפשרה את העבדות בחסות החוק, לא נעלמה גם במאה ה-20. מדינות רבות המשיכו להפלות בין אזרחים או נתינים על סמך צבע עורם.
הפריחה המדעית של התקופה הולידה גם עיוותים שניסו למצוא צידוק מדעי לתפיסות גזעניות, כמו תיאוריות האאוגניקה, שהתבססה על עיוות של תיאוריית האבולוציה. תורת הגזע ה"מדעית" השתלבה עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים במלחמת העולם השנייה, והעניקה צידוק לעמים הכובשים לשעבד את העמים ה"נחותים" מהם. היפנים עשו מעשי זוועה בעבדים ובשפחות במדינות שכבשו במזרח אסיה, והנאצים הגרמנים ניסו להשמיד ולשעבד את מי שהם תפסו כנחותים מהם, ובהם כמובן היהודים. המלחמה גם נתנה צידוק לחידוש העבדות - מיליוני שבויים ואסירים הועסקו בעבודות כפייה, לא פעם עד מותם.
תוצאותיה של המלחמה הנוראה בהיסטוריה הובילו מדינות רבות להתנער רשמית מהגזענות, אף על פי שבמקומות רבים בעולם היא נותרה עדיין מתחת לפני השטח - ולעיתים גם מעליהם - ונוהגת להרים את ראשה בעיקר בתקופות של מצוקה ומחסור. גם העבדות, לצערנו, לא נעלמה מהעולם, וגם היא מבוססת כיום בעיקר על מצוקה כלכלית.
רודנות הכסף
בלדב (Baldev), שחי בכפר בצפון הודו, הוא עבד. בשנות ה-90 הוא עיבד את השדות של אדונו, שאליו היה קשור בשל חוב כספי שצבר מולו. אף על פי שאין כיום, כאמור, מדינה בעולם שבה העבדות חוקית, סוג העבדות הזה, שנקרא עבדות חוב (Debt bondage), נפוץ עדיין במקומות רבים.
עבדי חוב אינם יכולים להחליט לעזוב את העבודה או לעבור למקום אחר - הם קשורים לאדם לו הם חייבים את הכסף, וחשופים לאלימות אם ינסו לעזוב. להלכה הם יכולים להשתחרר ברגע שהחוב שלהם ישולם. אך לעיתים קרובות לא ברור כמה עליהם לעבוד בשביל להחזיר את החוב, כך שהם עובדים שנים על גבי שנים ללא מועד קבוע לסיום, עבור שכר אפסי או ללא שכר כלל. וכפי שחושף הסיפור של בלדב ומשפחתו, אפילו כשהכסף כבר נמצא זה לא תמיד מספיק.
מזלו של בלדב שפר עליו: קרוב משפחה של אשתו הוריש לה סכום כסף יפה, שאיפשר לו לשלם את חובו. אבל זמן קצר לאחר מכן הוא חזר למעמדו כעבד, והפעם מבחירה. "אחרי שאשתי קיבלה את הכסף, שילמנו את החוב שלנו והיינו חופשיים לעשות מה שנרצה", סיפר לחוקר קווין ביילס (Bales). "אבל הייתי מודאג כל הזמן - מה יהיה אם אחד הילדים יחלה? מה אם היבול שלנו ייכשל? מה אם הממשלה תרצה כסף? היות שלא היינו שייכים יותר לבעל האדמות שלנו, לא קיבלנו אוכל כל יום כמו בעבר. בסופו של דבר הלכתי אל בעל האדמות וביקשתי ממנו שייקח אותי בחזרה. לא הייתי צריך ללוות כסף, אבל הוא הסכים לתת לי לחזור להיות עבד חוב שלו. עכשיו אני כבר לא דואג כל כך, אני יודע מה לעשות".
לפי הערכות האו"ם, כ-40 מיליון אנשים ברחבי העולם נמצאים בעבדות חוב, וכ-70 אחוז מהם הן נשים וילדות. עבדות החוב לובשת צורות שונות במקומות שונים. בהודו ובפקיסטן רבים עובדים בכפרים שלהם או בערים סמוכות, בחקלאות, במחצבות, ובעבודות כפיים אחרות. לא תמיד ברור כמה זמן הם יידרשו לעבוד תמורת כיסוי חובם. במקרים רבים הילדים "יורשים" את החוב מהוריהם ועובדים לצידם. יש כפרים שבהם האוכלוסייה כולה משועבדת כבר שלושה דורות ויותר.
במקומות מסוימים באפריקה נפוצה מאוד החזקת משרתים ועובדי משק בית בתנאי עבדות, ולעיתים ילדים נמכרים לעבודה כזאת. בחלק ממדינות מזרח אסיה, נשים וילדות עובדות בבתי בושת כדי להחזיר חובות שלהן או של משפחתן. ביילס מביא כדוגמה את סיפורה של סירי מצפון תאילנד, שבהיותה בת 14 הוריה קיבלו 50 אלף באט (כאלפיים דולר), כהלוואה שתשולם על ידי עבודתה בבית בושת. כשניסתה לברוח, חובה הוכפל.
סחורה עוברת לסוחר
חלק ניכר מעבדות החוב נעשה במדינות שאינן ארץ המוצא של העובדים, ואז הוא נכנס להגדרה של סחר בבני אדם. האנשים הללו באים לרוב ממדינות עניות, והם מוברחים או מוכנסים בשלל שיטות, חלקן חוקיות, למדינות עשירות יותר. שם הם עובדים בבניין, בעבודות בית, בבתי בושת או בעוד רשימה ארוכה של עבודות אחרות. גם במקרה הזה, היות שהם צריכים להחזיר את הכסף למעסיק שהביא אותם לאותה מדינה, הם נדרשים לעבוד שנים בשכר נמוך מאוד או ללא שכר. לא עם המעסיק מחרים את הדרכון שלהם, כך שהם לא יכולים לעזוב או לעבור לעבודה אחרת.
עבדות חוב כזאת קיימת גם בישראל. בעשור הראשון של המאה ה-21 הובאו לארץ אלפי נשים ממזרח אירופה לעבודה בבתי בושת, עד כדי כך שב-2001 נכנסה ישראל לרשימה שחורה של מדינות שאינן עושות אף את המינימום המתחייב למלחמה בסחר בנשים. מאז הועברה חקיקה האוסרת על סחר בבני אדם, הוגברה מאוד האכיפה ונבנתה גדר לאורך חלק ניכר מהגבול הפרוץ עם מצרים, שדרכו הוברחו עד אז נשים רבות. ב-2012 ישראל כבר נמצאה ברשימה טובה הרבה יותר - זו של המדינות המובילות במאמציהן להיאבק בתופעה.
עם זאת, יש עדיין עבדות חוב בישראל, ולא רק בזנות, אלא כנראה גם בחקלאות, בתחום הסיעוד ועוד. הגבול בין עבדות חוב או עבודה בכפייה לבין העבירה הקלה יותר של פגיעה בזכויות עובד אינו תמיד חד וברור. הרשויות בישראל מציינות שורה של תנאים, שהצטברותם יכולה להעיד על מצב של עבדות:
- שעות עבודה ארוכות ללא הפסקות, ללא חופשות וללא יום חופשה שבועי.
- עבודה ללא שכר, או בשכר זעום בלבד.
- תנאי מחיה בלתי הולמים (מגורים בלתי ראויים לאדם, מזון מועט וכו').
- אי מתן אמצעי בטיחות והגנה בעת עבודה עם חומרים מסוכנים.
- אי מתן טיפול רפואי.
- הגבלת חירותו של העובד על ידי נעילתו או פיקוח על תנועותיו.
- איסור על יצירת קשר על אחרים, למשל באמצעות מניעת גישה לטלפון.
- העברת העובד מיד ליד מבלי הסכמתו, השפלה והתייחסות מבזה.
מהו היקף התופעה בישראל? קשה לדעת, ולא רק משום שקשה להגדיר עבדות חוב, אלא גם מכיוון שהקורבנות ממעטים מאוד להתלונן. המצב הזה נובע מכמה גורמים, ביניהם העובדה שהעובד נמצא בארץ זרה שהוא אינו יודע את שפתה, חוסר אמון ברשויות ואפילו השלמה עם המצב, שחלק מהעובדים לומדים לראות בו גזירת גורל, או האפשרות הטובה ביותר הפתוחה בפניהם. זה מחזיר אותנו לבדלב, שהעדיף לחזור ולהיות עבד חוב, ולמצב הנפשי של אנשים המצויים במצב כזה.
כבלים שקופים
עבדי חוב אינם נראים כעבדים מסרטים תקופתיים, ואיש לא קושר אותם בשלשלאות או מצליף בהם בשוט. עם זאת, רבים מהם מתמודדים עם אלימות שבאה לידי ביטוי בדמות אלימות פיזית או איומים – אם לא תעבוד כמו שאנחנו רוצים נפגע במשפחתך, נעלה את סכום החוב, ניקח לך את הדרכון ולא תוכל לחזור הביתה, וכדומה. אך לעיתים קרובות יש גם כבלים שקופים יותר הקושרים אותם למעסיקיהם. עבדי חוב רבים מפנימים שזהו חלקם בחיים, משלימים איתו, ואפילו מפתחים הזדהות עם מעסיקיהם.
במקומות רבים מוסד עבדות החוב קיים מאות שנים ואף למעלה מכך, ונתפס כחלק מהסדר הטבעי של הדברים. הוא מעוגן במנהגים ואפילו בדת. במזרח הרחוק אנשים רבים מאמינים בקארמה, ומחונכים לקבל את הסבל כחלק בלתי נפרד מהחיים, אולי כעונש על מעשיהם בגלגול קודם, שאין להיאבק בו אלא יש לשאת אותו בשלווה. אם לא ינסו לברוח, יעשו מה שאומרים להן ויעזרו כך למשפחתן, נשים וילדות שעובדות בבתי בושת בבורמה, למשל, מאמינות שהחיים הבאים שלהן יהיו טובים יותר.
בדומה לכך, החינוך שנשים, ובמיוחד ילדות, מקבלות בארצות מסוימות מדגיש את חשיבות הציות, ואת חשיבות המשפחה והנאמנות לה. נערות כמו סירי, שנמכרות לבתי בושת, שומעות שוב ושוב מסרסוריהן שהחוב מונח על כתפיהן, והן צריכות לדאוג למשפחתן. הן חונכו לא לעמוד על שלהן ולא להתנגד לגברים, והסרסורים מנצלים את זה.
גם שיטת הקאסטות בהודו, שכוללת מעמדות חברתיים ברורים כשלכל מעמד תפקיד משלו, משמשת להצדקת עבדות החוב. "הם מקאסטת הקוהל (Kohl)", הסביר בעל אדמות הודי לביילס, בהתייחסו לקאסטה הנמוכה ביותר. "זה מה שהם עושים, עובדים עבור ואייסייאס (Vaisyas, קאסטה אחת גבוהה יותר) כמוני". עבדי החוב עצמם מזדהים פעמים רבות עם התפיסה הזו. זה מה שהוריהם עשו, וסביהם לפניהם. מבחינתם זוהי דרכו של העולם.
השלמה כמנגנון הישרדות
במקרים מסוימים, בעיקר אצל אנשים שהחלו לעבוד בגיל צעיר מאוד, תפיסת העולם שלהם, והצורה בה הם תופסים את מקומם בעולם, מתעצבות סביב זהותם כעבדי חוב. זה הדבר היחיד שהם מכירים, וכדי להתמודד עם זה הם רואים את מצבם כגזירת גורל, לא כפשע שהם קורבנותיו.
"למרות האלימות, ולמרות תנאי המחיה והעבודה, לאנשים בעבדות יש מנגנוני הישרדות משלהם", אמרה כריסטינה טאלנס (Talens), שעבדה בגופים לשחרור ולשיקום של עבדי חוב שהובאו לפריז כדי לשמש משרתים ועובדי משק בית. "חלקם אהבו צדדים מסוימים של חייהם, אולי את הביטחון שהיה בהם, או סדר הדברים החד והברור. כשאתה מערער את הסדר הזה, פתאום הכול מבולבל".
לדברי טאלנס, חלק מהנשים ששוחררו מעבדות חוב ניסו להתאבד. "קל לנו להניח שזה קורה בגלל ההתעללות והניצול שהן עברו. אבל עבור כמה וכמה מהנשים האלו העבדות הייתה הבסיס הפסיכולוגי שעליו הן בנו את חייהן. כשזה נהרס, המשמעות של חייהן דמתה לפיסת נייר שקומטה ונזרקה. אמרו להן, 'לא, לא כך הדברים צריכים להיות. תתחילו שוב מהתחלה'. הן חשו כאילו לא הייתה כל משמעות לחייהן".
בחלק מהמקרים, עבדי חוב מפתחים קשרים חזקים עם מעסיקיהם, שעשויים לכלול הזדהות עמוקה ואף רגשות חיבה. אנשים אלו יצדיקו, לעצמם ולאחרים, כל פעולה שהמעסיק מבצע נגדם, ויתאמצו להסביר מדוע הוא מתנהל כשורה, ומעשיו צודקים ונכונים. התנהגות כזו דומה למה שמתואר אצל סובלים מתסמונת שטוקהולם – אנשים שנחטפו והוחזקו כשבויים או בני ערובה, ולאחר זמן פיתחו הזדהות עם שוביהם, ואף דאגה לשלומם.
התסמונת קרויה על שם שוד שאירע בשנת 1973 בבנק בשטוקהולם בירת שבדיה, ובו השודדים החזיקו כמה מעובדים הבנק בני ערובה במשך שישה ימים, ובמהלכם חלק מהקורבנות פיתחו הזדהות עם חוטפיהם. אולם מחקרים הראו שהתופעה מתרחשת רק לעיתים נדירות אצל אנשים שהוחזקו כך באיומי נשק. לעומת זאת, התנהגות דומה נראית לעיתים קרובות אצל נשים שחיות עם בעל מתעלל, ילדים להורים מתעללים ושבויי מלחמה.
המשותף לכולם הוא שמדובר במצב מתמשך, לאורך חודשים ושנים, שבו בני אדם חיים באיום מתמיד, מבודדים ממי שיוכל להגיש להם עזרה, ומרגישים שאין להם שום דרך להימלט. במצבים כאלה, נראה שהזדהות עם בעל השליטה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי, המאפשר לאדם להמשיך בחייו למרות התנאים הקשים. עבדי חוב רבים חיים גם הם תחת איום, מבודדים וחסרי תקווה להיחלץ, כך שאין פלא שרואים תופעות דמויות תסמונת סטוקהולם גם אצלם.
ברור, אם כן, שכדי להיאבק בעבדות החוב לא מספיק להעניש את העבריינים ולשחרר את הקורבנות. פעיל זכויות האדם ההודי ויווק פנדיט (Pandit) טוען ששחרור אמיתי מתרחש במוח ובתודעה. הארגון שלו, כמו ארגונים נוספים ברחבי העולם, מעביר שיעורים לעבדי חוב משוחררים, כדי לשפר את סיכוייהם להסתדר בעולם שבחוץ.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
