בגלל הקורונה: חוות הסוסים הטיפולית בסכנה

השלכות נגיף הקורונה הגיעו לחוות הסוסים שלי כמו סופה. לא חשבתי שזה יכה בי, אולי בכלל הדחקתי. אף אחד לא חלה במחלה, אין אפילו תסמינים. אבל הקורונה כאן וזה מרגיש כמו אגרוף חזק בבטן.

אני מסתכל על ביוטי, שהיא קסם של סוסה, שנותנת את כל הלב והנשמה לילדים קטנים. על שרק החמוד, שבכלל לא דומה לדמות המיוצרת והפך לסוס לילדים המתקדמים ברכיבה, על קלאוד שמיומנת בעבודה עם אנשים בעלי מוגבלויות מוטוריות, על צ׳אקה, הסוס שמתאים עצמו לכל רוכב וכמובן על בובי והנרי, סוסי הפוני שלנו. 32 סוסים שבחרתי בפינצטה, כולם עם מזג נעים וחם, אוהבי אדם.

דני ואחד הסוסים

הם מרגישים בעצמם שמשהו קורה. משהו מוזר. בין רגע נעלמו קולות הילדים, פרצי הצחוק, שאון הרכיבות. החווה השוקקת הפכה לשממה. בין רגע נעלמו תחושת הגאווה שבערה בי בכל פעם שילד עם קושי ריגשי, זרק "תודה" או הלום קרב סיפר לי שכך הוא מתנתק ממראות הקרב. נשארנו רק אני, בת זוגתי, הילדים המדהימים שלנו והסוסים.

מזה עשור שנים שאני מטפח את החווה במושב סתריה שבשפלה. דואג לאישורים הקפדניים ביותר, גם אם הדרך להשיגם עולה לפעמים בבריאות, אבל כמי שבעיניו הדברים החשובים ביותר הם משפחה, טבע, פשטות וערכיות וכמובן בעלי חיים ובעיקר סוסים וכלבים - מעולם לא ויתרתי.

למה? כי לסוס יש כוח ריפוי אדיר, הוא פשוט נוכח שם במלוא עוצמתו ועדינותו, בשיא רגישותו ובשיא החיות שלו. פשוט נוכח, ללא שיפוט, אצילי נקי. כמו שהוא .החיבור בין ילדים, בני נוער ומבוגרים עם קשיים רגשיים או מוטוריים - הוא כמו קסם. 600 רוכבים מגיעים לחווה בימים רגילים מבוקר עד ערב. הסוסים הם כקרש ההצלה, הם המרחב הבטוח, המקבל, התומך. מרחב טיפולי שלא מרגיש כמו בית חולים, אבל עושה עבודה לא פחות משמעותית מתרופה או חיסון.

דני ואחד הסוסים

ועכשיו מפעל החיים הזה עומד לקרוס. ים הוצאות חודשיות ואתגר להעניק לסוסים את התחושה שהכל רגיל. את הסוסים לא מעניין קורונה ואני לא אתן לשום קורונה לפגוע בהם. בתקופה זו אני וילדי מטפלים בכל הכוח: מנקים, שוטפים, מאכילים, מברישים. אנחנו מדברים עם הסוסים, מנסים לרכוב עליהם כשרק אפשר, אחרת הם מאבדים את זה, כמו הילדים שבבית עכשיו מחוץ למסגרת, גם הסוסים זקוקים וצריכים מסגרת.