נגיף הקורונה גילה לנו את הטבע מחדש

הטבע המרהיב שהתגלה בפנינו בחסות סגר הקורונה, חיות הבר המתרוצצות בפארקים וברחבי הערים בעולם וגם כאן בארץ, ציוץ הציפורים והפריחות, החזירו אותנו לרגע לקשר הקמאי בין האדם לטבע. לפתע כולנו גילינו שמעבר למזון, מים ואוויר, כמו גם למגוון שירותים טבעיים ובינהם האבקה של צמחים וויסות טמפרטורה, הטבע מספק לנו גם מקום לרגיעה ולהשראה ואפילו חוסן גופני ונפשי.

משחר האנושות העסיקו היחסים שבין האדם לבין הסביבה את החכמים והפילוסופים, ועמדו במרכזם של סיפורים ומיתוסים מכוננים, ובהם סיפור בריאת העולם, סיפור גן העדן או "תור הזהב" וסיפור תיבת נוח והמבול. עבודת האלילים נתנה מענה לחיפוש אחר המהות והסדר שנמצאים ביקום ובבסיס התהליכים הטבעיים, ולרצון של האדם להבין את הכוחות הפועלים בטבע, לתת להם משמעות ואף לשלוט בהם. אך עובדי האלילים לא האמינו באלוהות שמעבר לטבע (טרנסצנדנטאליות), אלא נתנו לטבע יחס של כבוד כמקור רוחני להתגלמות האלוהים.

תנים בפארק הירקון תל אביב(צילום: מוטי קמחי)

לפני כ-4,000 שנים התפתחה האמונה באל אחד, המונותאיזם. על פי אמונה זו, קיימת מחוץ ליקום ישות אחת שאינה גשמית, והיא זו שבראה את הטבע, נמצאת בכל אחד ממרכיביו ומתאמת בין כל הכוחות שבו. סיפור הבריאה התנ"כי, מציג את הסדר שקיים בעולם ואת החשיבות של תנאי הסביבה ומגוון המינים לקיום היקום על המערכות האקולוגיות שבו, ומעמיד את האדם כנזר הבריאה וככזה שהטבע נברא למענו.

תפישת הטבע ויחסי האדם והסביבה, התפתחו מאוחר יותר גם בפילוסופיה העתיקה במזרח ובמערב. התפישה הבסיסית של הפילוסופיה הסינית, מלפני כ-2,500 שנים, מבוססת על החלוקה בין יין ויאנג המתארים שני כוחות המנוגדים זה לזה אך גם משלימים זה את זה. תפישה זו קובעת שבכל אחד מכוחות אלה יש בהכרח גם מן הכוח השני, ולכן הם יכולים לשנות צורה ולהשתנות מהאחד לשני, והם מתארים את מכלול הדברים הפיזיים שקיימים ביקום וכן תחושות, רגשות ומצבים נפשיים שונים.

התפישה האקולוגית של הפילוסופיה במזרח, מוצגת גם בשלוש מערכות האמונה המזרחיות העיקריות שהתפתח מהמאה הששית לפנה"ס: הטאואיזם (או הדאואיזם), הקונפוציוניזם והבודהיזם, המושתתות על ההנחה שהאדם הוא חלק מהטבע ויש לשמור על ההרמוניה הטבעית שביניהם.

שועל באשקלון(צילום: רויטרס)

הכוחות והיסודות של הטבע

תאלס איש מילטוס, שהניח את היסודות לפילוסופיה היוונית, קבע שהטבע פועל על ידי כוחות פנימיים (אימננטיים) ולא על ידי כוחות חיצוניים. מאוחר יותר קבע הפילוסוף אמפדוקלס כי החומר והתהליכים בטבע מבוססים על ארבעה יסודות: אש, אדמה, אוויר ומים.

אבל את השאלות בנוגע ליחסי הגומלין שבין האדם לטבע הניחו אפלטון ואריסטו לפני כ-2,500 שנים. אפלטון, שעסק בנושא השְנִיוּת (דואליות), קבע שישנם שני עולמות: העולם האידיאלי והעולם הממשי, ואנו מפרשים את העולם האמיתי על-פי העולם האידיאלי. כלומר, שיש עולם מושלם שאינו חומרי, והוא מתקיים מחוץ לעולם שאנו חשים באופן יומיומי. מרכיב מרכזי נוסף בפילוסופיה של אפלטון היה האגואיזם והאושר העצמי, ולפיהם צריך האדם לפעול אך ורק לטובתו שלו. עם זאת, טען אפלטון שיש להתנהג באופן אחראי בעולם, ושהעולם פועל כאורגניזמים חי, שבו לכל חלק יש תפקיד בקיום המכלול.

אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, חלק על מורו באשר לקיומו של עולם אידיאלי, וטען שהאידיאות מתקיימות בעולם הריאלי, בתוך הדברים עצמם. הוא האמין שלכל חומר, אורגני ואי-אורגני, יש נפש בלתי נפרדת ממנו שהיא בעצם כוח החיות שלו. כוח זה, לטענת אריסטו, אחראי להתפתחות של החומר ולמימוש הפוטנציאל שבו, ומביא לארגון של כל "הדברים" בטבע בצורה הוליסטית. בנוסף, אריסטו טען שקיימת היררכיה טבעית של צמחים, בעלי חיים ובני אדם. אך גם לתפיסתו הצמחים קיימים לטובת בעלי החיים וכל בעלי החיים קיימים לשם האדם.

הזרעים לאידיאולוגיה הסביבתית, כפי שהיא מוכרת בימינו, נטמנו בסוף המאה ה-18 עם עלייתה של התנועה הרומנטית, תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהדגישה את החד פעמיות ואת הייחוד בטבע ובכל אדם. הפילוסופים והאמנים בתקופה זו הדגישו את יופיו וכוחו של הטבע, ואת חשיבותה של הפליאה מן הטבע.

הם העלו על נס את החיבור אל הטבע, וקראו "לחזור אל הטבע" ולחשוב מחדש על היחסים שבין האדם לסביבה. התפישה הרומנטית של הטבע הייתה תגובת נגד לתהליכי העיור והתיעוש, שהואצו באותה התקופה, וגרמו לריחוק של האדם מהסביבה. המגבלה העיקרית של התפישה הרומנטית ושל הקריאה "לחזור אל הטבע", הייתה שהיא עמדה בניגוד לתנועה המתמדת של האדם קדימה, תנועה שקיבלה תאוצה משמעותית בתקופת המהפכה המדעית-תעשייתית.

תרומת המדע

להתפתחות של המחקר המדעי הייתה גם תרומה משמעותית לביסוס האידיאולוגיה הסביבתית, והיא הובילה לפרויקטים הראשונים של שימור טבע שעסקו בשימור מינים ומערכות אקולוגיות. באותן השנים התפתחה תודעת השימור במובנה הרחב, והשימור הוגדר כאתיקה של השימוש, ההקצאה וההגנה על משאבים, כשייעודו המרכזי הוא הגנה על משאבי הטבע. בהמשך הוקמו שמורות טבע ואגודות לשמירה על הטבע במדינות שונות בעולם, ובתחילת שנות העשרים של המאה ה-19, כשרעיונות השימור קיבלו יותר ויותר הכרה בעולם ובעיקר בארה"ב, התגבשו שתי גישות שונות ואף הפוכות: גישת השימור של הטבע (Preservation) וגישת השמירה על הטבע (Conservation).

פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

תומכי השימור ביקשו להגן על הסביבה הטבעית הבלתי מופרת, כלומר על השטחים שטרם נגעה בהם יד אדם, ולאפשר לאדם להשתמש בהם לטובת לימוד או התבוננות בלבד. לעומתם, אלה שתמכו בשמירה על הסביבה הטבעית, טענו שההתפתחות של החברה האנושית הכרחית ובלתי נמנעת, ולכן יש לעשות שימוש מושכל במשאבי הטבע ולאפשר להם להתקיים ולהתחדש. ההבדל בין הגישות הללו חידד שוב את הפער בין הרצון לשמור את העבר כפי שהוא לבין הצורך בהתקדמות אל העתיד, וכן את הפער בין הגישה האקוצנטרית ששמה את הטבע במרכז לבין זו האנתרופוצנטרית ששמה את האדם במרכז.

לבסוף, מאמצי השימור העולמיים הובילו לפעולות של שימור מינים באזורים מוּגדרים ומגוּדרים. אך למרות שפעולות אלה היו חשובות מאין כמותן, הגדר, פיזית או לא, יצרה הפרדה בין האזור שבו יש שמורה לבין האזור שבו מתנהלים החיים היומיומיים, כך שבמידה מסוימת מודל זה אפילו הגדיל את הניכור שבין האדם לבין הטבע. בשל כך, בשנים האחרונות עלו מודלים שונים שמציעים לשמור על שטחים פתוחים ואזורי טבע עירוני בתוך הערים, ולטפח את המערכות הטבעיות שמחוץ לערים כדי לאפשר מפגש יומיומי ובלתי אמצעי בין האדם לטבע.

נגיף הקורונה חידד את הצורך האגואיסטי של כולנו להתחבר לטבע, אפילו במרחק 100 מטר מהבית. אך האם הוא יאפשר לנו גם להרחיק ולהבין את חשיבות שמירת הטבע על המגוון הביולוגי שבו באזורים רחוקים יותר? מה שבטוח הוא, שאסטרטגיה של הסתגרות והתבדלות מהטבע כנראה לא תחזיק מעמד, ולכן צריך למצוא דרכים חדשות לחיות ולתת גם לטבע זכות לחיים משלו.

http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0