איזה נחלים יחכו לנו ביום שאחרי הקורונה?
הנחלים הם עמוד השדרה של מדינתנו וחוזקתם תאפשר לנו לחיות את חיינו בביטחון ואושר רב יותר - ולכן יש לפעול בנחישות נגד אלו שמזהמים את הנחלים
רשויות הטבע וארגוני הסביבה נערכו בשבועות האחרונים ל"יום שאחרי", לחזרתו של הציבור אל הטבע וכצפוי, אחרי שבועות של התמודדות עם המגיפה בבידוד, רצו התושבים אל הטבע בזרועות פתוחות וחיבקו את מה שנותר ממנו. אחת ההשלכות החיוביות של המגיפה והבידוד היא ההפנמה כי הטבע הוא לא רק מקום לפנאי ונופש, אלא צורך חיוני לקיומנו ובריאותו היא בריאותנו. נחלי ישראל הם דוגמה מובהקת לכך.
אולי תחשבו שזו פנטזיה, אבל בעבר הלא רחוק הנחלים היוו חוסן אמיתי כנגד הצפות, החזיקו מערכות ביולוגיות מגוונות וכמובן שימשו את כולנו לפעילויות פנאי. מוזמנים לשאול את סבא שלכם על הפעם ההיא שקפץ לקישון בחיפה או לירקון בתל אביב, דוגמאות לא חסרות. המציאות הזו השתנתה לחלוטין ברגע שהסבו את הנחלים לתעלות ביוב לשפכים ביתיים, תעשייתיים וחקלאיים ולאפיקיהם הושלכה גם פסולת מוצקה ורעילה. הנחלים הפכו בבת אחת ממערכת בריאה ותומכת חיים למערכת תשתיתית אפורה שתפקידה להעביר את הפסולת הרחק מעיננו, לים, ובכך פוגעת במערכת אקולוגית חשובה לא פחות.
בעשור האחרון, עם הפעלת מדיניות לשיקום הנחלים של המשרד להגנת הסביבה, צומצמה רשימת הגופים המותרים להזרמת שפכים לנחלים והיא כוללת כיום מכוני טיהור שפכים, בריכות דגים ומספר קטן של מפעלי תעשייה. ועדיין, למרות צמצום כמויות המזהמים ושיפור באיכותם לפני הגעתם לנחל, הנחלים נותרים מזוהמים, בין אם על ידי מזהמים עם היתר ובין עם על ידי מזהמים ללא היתר הממשיכים להזרים ללא מורא שפכים הרסניים לנחלים.
זה קורה, כי זה משתלם. ראשית, המשרד להגנת הסביבה כושל באופן כמעט מוחלט בפעילות האכיפה שלו נגד מזהמים בנחלים. זיהום הנחלים ללא היתר מהווה עבירה פלילית, אולם לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2019, אחד הכשלים הבולטים בפעילות האכיפה של המשרד להגנת הסביבה הוא מיעוט האכיפה הפלילית והסתפקות בהסדרת המפגע ובאכיפה מינהלית מוגבלת. לפיכך, הסיכוי שגורם מזהם ייענש בחומרה הוא נמוך. אי-אכיפה נגד מזהמים בנחלים פוגע משמעותית בהרתעה ומשדר לציבור מסר שלילי ולפיו גם אם המזהם יאותר, ככל הנראה הוא לא ישלם על כך את המחיר. כך, יוצא שמזהמים רבים יעדיפו את חלופת הנחל כפתרון לשפכים מאשר חלופה אחרת, אשר תדרוש מהם השקעה כלכלית רבה.
שנית, הזרמת ביוב, שפכים ופסולת אשר ניתנת בהיתר ממשלתי (כלומר הזרמה על פי צו הרשאה שאושר בידי רשות המים על פי חוק המים) הינה בחינם. הממשלה לא גובה על כך היטל, מס או אגרה על הזרמה לנחל ועל הזיהום שנגרם כתוצאה מכך. זאת, בניגוד לגביית היטל בישראל בעת הזרמת מזהמים ישירות לים, שם כל מזהם מחויב בתשלום על פי כמות וסוג המזהמים המוזרמים. ומה אנחנו רואים בשטח? שישנן חברות מזהמות שיעדיפו להזרים את השפכים לנחל, ולא ישירות לים, רק כדי להימנע מתשלום ההיטל. הגיוני, לא? גם כאן, כמו באי אכיפת הדין, עיקרון 'המזהם משלם' מופר באופן בוטה.
סוגיית קביעת גובה ההיטל ותמחור הנזק שגרם לנחל מעלה סוגיה חדשה. כיצד נוכל לתמחר את גובה הנזק? הרי ידוע כי עד היום הממשלה כשלה בתמחור האמיתי של הנזקים שנעשו לסביבה (עיין ערך ים המלח, חולות סמר, חופי הים, שמירה על מגוון ביולוגי ועוד ועוד). ללא ספק, הראוי וההכרחי ביותר הינו להימנע באופן מוחלט מהזרמה של מזהמים לנחלים. עד אשר ימצאו חלופות יעילות לכך, אחת הדרכים להתמודד עם זה היא שימוש בכלים כלכליים, כגון הטלת מס או היטל בגובה הולם המכמת את הנזק האמיתי ומאפשר את התשלום לשיקומו.
כלומר, אין לתמחר את הנחלים רק לפי ערכים פיננסיים שמרניים כגון ערך הנדל"ן של סביבת הנחל שזוהם, גובה התשלום שתושב מוכן לשלם לבקר בנחל או ערך פיננסי הרואה בנחל כעוד תשתית אפורה, אלא יש להפנים את הערך הקיומי של הנחל ושל המערכות האקולוגיות שתלויות בו. הנחלים הם עמוד השדרה של מדינתנו וחוזקתם תאפשר לנו לחיות את חיינו בביטחון ואושר רב יותר. כימות הערך הקיומי של הנחלים הוא הכרחי תוך כדי קידום דחוף למציאת פתרונות חלופיים להזרמה של מזהמים לנחלים.
נכון, חלק משמורות הטבע והפארקים מותרים לביקור כעת, אולם נסו להיזכר בגעגוע שחשתם רק לפני כמה ימים לטבע, לסביבה הפתוחה, לנופים. את התחושות האלו ראוי לתפוס בשתי ידיים ולזרוק אל עבר מקבלי ההחלטות, שחייבים לשנות גישה, ומהר, ולפעול לחיזוק ושמירה סביבה בריאה וחסינה שתוכל להגן עלינו ולווסת עבורנו את המשברים הנוספים שכבר בדרך אלינו.
דנה טבצ'ניק, מנהלת תחום שיקום נחלים, החברה להגנת הטבע
לפנייה לכתב/ת 
