התגלית של החוקר הפלסטיני ממכון ויצמן
חוקר מתרקומיא, שסיים את את לימודי הדוקטורט במכון ויצמן, הדגים את הפוטנציאל האקולוגי הגלום בפרדסים עירוניים לא מסחריים והראה כי ביכולתם ללכוד כמויות משמעותיות של פחמן
רובנו חיים בערים, שבהן הגישה לטבע מוגבלת. באחרונה, כשהוטל סגר על מאות מיליונים ברחבי העולם בעקבות מגפת הקורונה, רבים הבינו ביתר שאת את החשיבות של גנים ופארקים ליד הבית. אבל מעבר לאיכות החיים הברורה, לגינות אורבניות עשויה להיות גם השפעה סביבתית מיטיבה - הורדת טמפרטורה, הצללה והפחתת זיהום האוויר. כשראפת קבאגה, תלמיד מחקר פלסטיני מהעיירה תרקומיא, נכנס לראשונה לאחד הפרדסים השוכנים בליבו של מכון ויצמן למדע כדי לכוון את מכשירי המדידה שלו לקראת יציאה למשימת מחקר, הוא לא תיאר לעצמו שמדידות הניסיון האלה יהפכו ברבות הימים לשורת מחקרים האומדים כיצד פרדסים עירוניים ממתנים את שינויי האקלים.
הפרדס העירוני במכון, הסמוך למאיץ החלקיקים, מתפרש על שטח של כעשרה דונם וכולל בעיקרו עצי לימון שניטעו על אדמה חולית בשנת 1976. קבאגה, שסיים באחרונה את לימודי הדוקטורט שלו בקבוצתו של פרופ' דן יקיר במחלקה למדעי כדור-הארץ וכוכבי-הלכת, חקר לפרטי פרטים את מאזן הפחמן והמים של הפרדס במטרה להדגים את הפוטנציאל הסביבתי המשמעותי הגלום במטעי הדרים לא-מסחריים, המגובים בהשקיה מינימלית. באמצעות מערכת מדידה אטמוספרית של חילופי המים והפחמן, קבאגה מצא בין היתר כי הפרדס סופח כ-65 ק"ג פחמן לדונם בכל שנה.
"במכון אף דלת לא סגורה בפניי"
תלמיד מחקר פלסטיני במוסד אקדמי ישראלי אינו עניין של מה בכך. קבאגה, שהשלים את התואר השני שלו במדעי האוויר והמים באוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים, כלל לא העלה בדעתו שימצא עצמו במכון מחקר ישראלי. "כשסיימתי את התואר השני, הייתי מרושש, אבל לא רציתי לוותר על החלום להיות חוקר. חיפשתי מלגות דוקטורט במוסדות שונים בעולם, אבל המעבר לחו"ל עם כל המשפחה היה צפוי להיות יקר מאוד. פרופ' שלמה ניר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהכיר את המחקר שלי, אמר לי: 'למה שלא תשקול ללמוד בישראל'", מספר קבאגה, בן 42 ואב לארבעה. "חששתי מאוד מהעצה שלו, אבל החלטתי לתת לה סיכוי. הגשתי מועמדות לכל המוסדות בישראל וקיבלתי כמה תשובות חיוביות. בסופו של דבר, פרופ' ניר היה גם זה שייעץ לי לבחור בפרופ' יקיר ובמכון ויצמן. שתי העצות שלו הוכיחו את עצמן מעל ומעבר".
אבל השנה הראשונה של קבאגה בישראל לא הייתה קלה: "בהתחלה קיוויתי שנוכל לגור בישראל כל המשפחה לפחות חלק מהזמן, ושהילדים שלי יוכלו ליהנות מהיתרונות של המכון, אבל לא קיבלנו אישורי שהייה". קבאגה החליט לחלק את זמנו בין רחובות ותרקומיא, כאשר בתקופות העמוסות לן לבדו בדירה במכון וחזר לביתו רק בסופי השבוע. בשאר הזמן הגיע למכון מדי יום מהגדה - מסלול לא קצר על-אף הקרבה הגיאוגרפית, מרחק 80 ק"מ בלבד.
המסע היומי שלו מתחיל במונית למחסום תרקומיא ליד חברון, מעבר במחסום ("אם אתה בר מזל, אתה יכול להיות בצד השני בתוך עשר דקות, אם לא - זה יכול לקחת גם שעה ויותר"), משם התחנה הבאה - קריית-גת, לשם מגיעים בהסעות של בדואים לפועלי הבניין שנכנסים לעבוד בישראל - ומשם באוטובוס לרחובות; סך הכל שלוש שעות לכל כיוון. "לא הייתי עומד בכל המהמורות בדרך, אלמלא התמיכה של דן יקיר ושל מדרשת פיינברג. גם החברים במעבדה של דן הם יותר אחים מאשר קולגות. כשגרתי במכון הם דאגו לי לכל: מזרן, כלי בית, כל מה שצריך למטבח".
ארבעה מאמרים שכתב קבאגה כמחבר ראשון התפרסמו באחרונה בכתבי-עת מדעיים מובילים ועוסקים בנושא הבוער של יכולת קיבוע פחמן באזורים צחיחים-למחצה. המאמרים מבוססים בעיקר על המדידות שערכה קבוצתו של פרופ' יקיר בתחנת המחקר הייחודית ביער יתיר בדרום הארץ. באחד המחקרים נמצא שיערות באזורים יובשניים יכולים להתגונן מיובש בקיץ בין היתר על-ידי ספיחת לחות מהאוויר. ליכולת שרידות זו חשיבות אקולוגית רבה: יערות אורנים באזורים אלה יעילים במיוחד בלכידת פחמן דו-חמצני אטמוספרי, שכן בשונה מיערות בתנאים לחים יותר, ביערות אלה הפחמן מאוחסן ברובו מתחת לאדמה (כ-71%) והודות ליובש, זמן השהייה שלו שם ארוך בהרבה (59 שנים לעומת כ-18 שנים ביערות ממוזגים). מתוצאות המחקר עולה כי ייעור של 20% מהאדמות הצחיחות-למחצה (המהוות כ-18% מכלל השטח היבשתי בעולם) יכול להוביל לאגירה של כמיליארד טון פחמן בשנה. "אני אמנם לא אציל את העולם, אבל אני מקווה שהמחקר שלנו תרם במשהו למאמץ למתן את השינוי האקלימי", הוא אומר.
הניסיון המוצלח של קבאגה הפך למקור משיכה לתלמידי מחקר פלסטינים נוספים. "כשהתחלתי את הלימודים הייתי, למיטב ידיעתי, תלמיד המחקר היחיד בישראל משטחי הרשות הפלסטינית. כיום אני ממש לא היחיד - רק במשפחה המורחבת שלי יש שלושה-ארבעה תלמידים. בת דודה שלי מסיימת עכשיו תואר שני באוניברסיטת תל-אביב", מספר קבאגה בגאווה. "כולם באו להתייעץ איתי, לשמוע איך החיים בישראל. סיפרתי להם על כל מה שלא רואים בטלוויזיה. סיפרתי שבמכון אף דלת לא סגורה בפניי ושתמיד הרגשתי שבוטחים בי, שיש כאן אמון בין אנשים. אז למה לנסוע לקנדה, אם אפשר לעשות מדע נהדר פה, קרוב לבית ?!"
לפנייה לכתב/ת 
