11 נופלים, בלי לוויות או שבעה. התמודדות עם שכול

הקיבוץ שלי, בית השיטה, איבד 11 בנים וחברים במלחמת יום הכיפורים . זהו מספר עצום יחסית למספר החברים שנותר בבית, בעורף. על כל אחד מהם ידענו משמועות, עוד לפני שהגיעה ההודעה הרשמית מקצין העיר.

המדריך שלי, יוחאי גלעד, נהרג בתעלת סואץ; נמרוד שרון, בעלה של שלומית הגננת האהובה עליי, נפל גם הוא בתעלה; יוסף שריג המורה למוזיקה שלנו, שהלחין את השיר הידוע "ראיתי עיר עוטפת אור"; אלון אילת, שהיה מהגדולים (והיפים!) שאהבתי לשחק איתם "מחניים", וגרשון דוד הבן והאח של חנה גיל ודייויד... וצ'ופה אבא של... ומיכה גולדמן ואלי רחמים ומשה שחורי ויחיאל שונרי, דני פלד וגבי יהלום...

ככה זה כשנולדים לתוך משפחה גדולה ורחבה. בקיבוץ קשורים לכל אחד, מכירים כל אחד וכואבים כל אחד.

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

מתמודדים עם אובדן:

• כאב השכול: הורים שוקעים - אחים ממשיכים הלאה
• איך ילדים מתמודדים עם אבל ושכול?
• אבל או חגיגה: 2 התמודדויות של גבר עם אובדן אישה
  

ההודעות על המוות, "הלא רשמיות", היו דבר איום ונורא לא רק מעצם המידע הכואב, אלא גם בגלל הסוד. אסור היה להגיד מילה, אסור לבכות, אסור לנחם ולחבק את בני המשפחה, כי עדיין לא הגיעה הודעה רשמית מקצין העיר על האובדן.

רק חודשים אחרי המלחמה התקיימה הלוויה. לבית העלמין בקיבוץ הגיעו בזה אחר זה קומנדקר אחרי קומנדקר, ארון אחרי ארון. אחת-עשרה לוויות כמעט ברציפות. אני לא מכירה שום שכפ"ץ שיכול להגן מפני עומס רגשי כל כך כבד. כאן קוברים את המדריך שלך, לידו את בעלה של הגננת, ושם את המורה למוזיקה וזה לא נגמר. משפחה שלמה קוברת את בניה. הרגשת כאב שלא עוזב ולא מרפה, של אין לאן לברוח, של שכול ושל אובדן בכל מקום.

לא נהגו לשבת שבעה

במלחמת יום הכיפורים משפחות החללים לא ישבו שבעה. מדי יום, עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות והקבורה בימי הקרבות הייתה בבתי עלמין צבאיים זמניים. לכן, למחרת היום שבו התקבלה ההודעה על מותו של אחד הבנים, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

דבר זה לא נתן לי מנוחה שנים רבות לאחר מכן. איך כחברה לא אפשרנו לבני המשפחה לשבת שבעה? "כך נהגו אז", הסבירה לי כעבור שנים מיכל, ששכלה את אחיה אלון אילת. כך הרגישו אז המשפחות שנכון לעשות. בני המשפחה לא הרגישו שלא מתחשבים בהם או שמצפים מהם לחזור לעבודה. זה היה נראה להם טבעי ונכון לאותה תקופה.

האסון של בית השיטה הפך לאתוס מרכזי בזיכרון המלחמה. נפילת 11 החיילים הייתה לאתוס מרכזי בזיכרון המלחמה ההיא בקיבוץ ובכל הארץ. המוזיקאי יאיר רוזנבלום הלחין את התפילה המצמררת "נתנה תוקף" ששר חנוך אלבלק, וחברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את השיר "החיטה צומחת שוב", שהיה עתיד להפוך לשיר אבל לאומי.

למחרת היום ההורים השכולים חזרו לעבודה(צילום: shutterstock)

הזמן לא תמיד משפיע

עם השנים, גם ההורים השכולים מתבגרים ומזדקנים. ההורים ממשיכים לנצח לזכור ולכאוב ולהתאבל. המינונים, התדירות והעוצמות משתנים אמנם, אך לא נעלמים. המחשבה שלזמן שחלף מאז האובדן ישנה השפעה חיובית על השכולים אינה נכונה תמיד לכולם.

בשנות העבודה והתעסוקה הרבה סביב גידול הילדים האחרים, קיימים לא מעט מוקדי הסחה מהכאב מוהזיכרונות. אבל עם היציאה לגמלאות נותר יותר זמן פנוי, הילדים עזבו את הבית והקימו משפחה, ומתחילים להופיע אובדנים פיזיולוגיים כמו ירידה בשמיעה או בראייה.

במצבים אלה, כשנפח הזמן הפנוי גדל, עוסקים יותר בילד שאיננו. הזמן הפנוי מתמלא בזיכרונות, במחשבות ובעיסוק באלבומים ובחפצים אישיים, שלעולם אינם משתנים.

אישה ששכלה את אחיה הצעיר במלחמת יום הכיפורים וכעבור 20 שנה את אחיה הבוגר שנפטר מדום לב, אמרה: "רק עכשיו, לאחר שאחי השני מת, התחלתי להתאבל על אחי הצעיר. אז, לאחר המלחמה, רק דאגנו להורים שלנו. גם האחרים תמיד שאלו על ההורים ומעולם לא נשאלתי איך אני מרגישה. לא נתנו לי מקום ואני לא נתתי לעצמי".

החשש שמא אחרים לא יזכרו גם הם עולה כבר בתקופות מוקדמות יותר, אבל תופס מקום בעל משמעות ככל שהשנים חולפות. הורים ששכלו את ילדיהם חוששים שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו.

בינתיים חווים בני משפחות חללי מערכות ישראל אזכרות כפולות - אזכרה בתאריך שבו נהרג יקירם, וטקס חוזר ביום הזיכרון בסמוך ליום העצמאות. יש כאלה שהטקס הנוסף עושה להם טוב, כי זוכרים שוב את ילדם שאיננו, כי יש לו מקום גם במורשת הזיכרון הלאומי, ולעומתם יש כאלה שטקס נוסף בשנה רק מכביד עליהם ו"מוריד" אותם שוב למצולות התהום הרגשי.

לא כולם ערוכים מבחינה פסיכולוגית לשני טקסים, וחשוב לדעת שמותר לכל אחד לוותר, מותר לבחור רק אחד, לפחות לבני המשפחה שאינם מסוגלים לעמוד בכך.