גם בגיל 40: טיפול פסיכולוגי עם ההורים והאחים
כשמדברים על טיפול משפחתי מתכוונים בדרך כלל לאבא, אמא וילדים קטנים עד מתבגרים. אבל יש אנשים שבאמצע החיים החליטו לקחת את אחיהם הבוגרים והוריהם המבוגרים כל הדרך אל ספת הפסיכולוג
משפחת כהן המורחבת מדרום הארץ – ההורים המבוגרים וחמשת ילדיהם הבוגרים על משפחותיהם – נוהגת לצאת מדי קיץ למעין נופש שבטי משותף. "זה תמיד היה נחמד ויפה, וההורים מימנו את המיזם הזה מכל הלב, אבל הייתה שם בעיה", מספרת הבת הבכורה, עדי (השמות בכתבה שונו. השמות המלאים שמורים במערכת).
"תמיד היו באירועים הללו לחצים ומתחים, בעיקר סביב השוני בקצב של כל אחת מהמשפחות. למשל, משפחה אחת הגיעה בראש קצת סתלבט ומשפחה אחרת קמה מוקדם, הייתה מתוכננת ורצתה לתקתק הכל. תמיד היה מי שנרתם לעזור ולהביא דברים וכיבוד, ולעומת זאת את אלו שבאו כאורחים, וזה יצר מתח. בגלל שכל אחד גר במקום אחר היינו נפגשים רק באירועים משפחתיים ותמיד היה שם איזשהו מתח. מתברר שסחבנו שנים עניינים לא פתורים שלא דובר עליהם. הייתה לנו ילדות נפלאה והיה לנו הכל, אבל לא היו בינינו באמת יחסי אחווה. היו גם משקעים בין אחים מסוימים".
הפעם, בניגוד לחופשות המשפחתיות הקודמות, האחים החליטו לטפל בבעיות במקום להתעלם מהן.
"העלינו רעיון ללכת לטיפול מסודר אצל מטפל משפחתי ולהציף את הכל", ממשיכה עדי. "אחת הגיסות רצתה להשתתף וחשבנו שזה לא יהיה נכון לשתף מעבר לאחים, כי השורש התחיל במשפחת המוצא ובילדות. ואנחנו בעצמנו רצינו בזה מאוד, מלבד דניאל, האח הצעיר שהיה קצת מסויג. הוא חשב שהוא לא סוחב מטענים, אבל החליט לזרום כדי לא לקלקל לכולם. בפועל גם לו זה עזר, ולי חבל שהוא לא הביא את עצמו יותר".
מה בעצם קרה בנופש שגרם לכם ללכת לטיפול?
"לאירועים הללו הזמנו בעבר פעילויות שונות, כמו סדנת שפים ופינת חי, ובאותו קיץ הוחלט על סדנת פסיכודרמה. בסדנה הזו עלו סימולציות משפחתיות שחידדו את הפערים, ואז המנחה זרק משפט כמו 'אני מרגיש שיש כאן נקודות טעונות'. לאחר שנפרדנו ממנו נשארנו כל האחים לדבר, והחלטנו שיש לנו חלון הזדמנויות ושכדאי לקחת את מה שעשינו איתו צעד קדימה. ודווקא עכשיו, כשכולנו נשואים ולרובנו כבר יש ילדים, אנחנו יכולים להשקיע אנרגיות וכסף ולעבוד על זה".
אילו משקעים סחבתם מהילדות?
"היום כולנו 'ילדים' גדולים, רובנו הורים, אנחנו בשנות ה־30 וה־20 לחיינו. נולדנו חמשתנו בתוך 12 שנים ונוצרו מתחים שונים. למשל, יש שתי אחיות מאוד צמודות, בפער של שנתון, והייתה ביניהן תחרות טבעית. לא שההורים גרמו לה, זה פשוט קרה. אז יצא שהצעירה שבהן בחרה בחירות של אנטיתזה לאחותה. אם זו לקחה לבן אז השנייה לקחה שחור, כי תמיד השוו ביניהן ולא כי באמת אהבה את השחור. גם בין הבנים היחסים בבגרותם מאוד התקררו. שוב, אני זוכרת ילדות נעימה ונחמדה. היינו הרבה ביחד והיו מריבות, כמו אצל כל האחים".
אז מי אשם?
"אין את מי להאשים, אבל לדעתי אמא שלי השקיעה מאוד בקשר שלה מול כל אחד ונתנה את כל כולה, ופחות טיפחה את יחסי האהבה בינינו. אף פעם לא נאמרו לנו משפטים בנוסח 'כולנו אחים וצריכים לדאוג אחד לשני'. זה השפיע עליי ועל ההתנהלות האישית שלי, ולכן אני באופן מיוחד מדגישה במשפחה הפרטית שלי את נושא האחווה בין הילדים, ובסעודות משותפות יש לנו משחק שבו כל אחד צריך לספר על משהו טוב שאחיו עשה באותו שבוע".
בבסיס הטיפול עמדו תחושות חסך שהיו משותפות לכל האחים. "אפשר לומר שלא היו בינינו יחסים מיוחדים מעבר למפגשים הרגילים", מתארת עדי. "אני יודעת שכל דבר טכני ובריאותי היינו עושים אחד למען השנייה, אם חלילה היה צריך תרומת דם או איברים. אבל לא היה שם שום דבר מעבר. למשל, אני לא זוכרת שאי־פעם היה לי את הדחף לדבר עם אחת מהאחיות. לא הרגשתי אף פעם צורך להרים טלפון ולשוחח עם מישהי מהן שיחת חולין. אחת האחיות הייתה מתקשרת אליי רק כשהייתה צריכה ממני משהו, ויום אחד העזתי ואמרתי בתחילת השיחה 'מה את צריכה?', והיא נפגעה ממני. אבל אמרתי את זה כי זה באמת הפריע לי. לא חשבתי שכך צריך להיות".
היוזמה הטיפולית דרשה זמן, כסף והתארגנות מורכבת. "חלקנו הגענו אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, והיה מרגש לראות את המאמץ של כולם. אלו שגרים קרוב הביאו כיבוד וניסו להקל. הלכנו למטפלת המשפחתית שמונה פעמים למשך שעה וחצי, כל שבועיים־שלושה, ובמקביל פתחנו בנוסף לקבוצת הווטסאפ המשפחתית הגדולה והמורחבת גם קבוצה רק לנו, לאחים".
מה אמרו ההורים?
"הם ידעו על זה, אבל לא היו חלק מזה. זה נשאר בינינו, האחים, וגם אמרנו שמה שיהיה בחדר – יישאר בחדר. אמא שלי אישה מודעת, וכל הנושא של שיח רגשי חשוב לה. לאבא שלי זה לא ממש הסב נחת והוא לא הבין על מה כל העניין, וטען שמטפלים ופסיכולוגים זה לאנשים שיש להם בעיות. בכל אופן, ההחלטה שזה יהיה רק בינינו, האחים, הייתה מדויקת וחשובה".
המפגשים היו התמודדות לא קלה עבור כל המשתתפים. "זה הצריך המון כנות והורדת מסכות", נזכרת עדי. "העלינו כל מיני דברים שעמדו על הלב. זה התחיל מהאחיות התחרותיות וזה התפתח לעוד נושאים, תוך ניסיון להבין למה בעצם אנחנו לא קרובים כפי שהיה מצופה שנהיה. המפגשים היו מרתקים. היו שם גם טונים סוערים וגם בכי. בהחלט היה שם טיפול".
מה היה תהליך העבודה?
"המטפלת הנחתה ושאלה שאלות, כדי להבין על מה זה יושב ולמה נוצרו כאלה מערכות יחסים טעונות. היא אמרה בהתחלה משפט ממש חכם, שלקח לנו זמן להפנים: 'אתם לקחתם על עצמכם את האשמה. הייתם ילדים ולא יכולתם לייצר מציאות אחרת'. היא ממש עזרה לנו לנקות מעלינו את האשמה הזו. אחת האחיות זכרה שכשאחותה קיבלה 90 במבחן, אמי אמרה לה בתמימות 'הנה תראי, אחותך כך וכך'. אמא שלי רצתה לעודד והתכוונה לטוב, אבל אצלה זה התפרש כתחרות, כהשוואה, כאכזבה ממנה. היא סיפרה בטיפול שחוותה חוויות של סוג ב'. היה חשוב שהאחות הגדולה יותר תשמע את זה, כי היא חשה רגשות הפוכים: היא הרגישה שאחותה הקטנה נתקעת לה בכל דבר ואפילו התארסה, התחתנה וילדה ילד בכור ממש מיד אחרי שהיא עצמה עברה את כל השלבים הללו".
כמו תמיד, הטיפול כלל נבירה מדוקדקת בשלל אירועים מהעבר. "דיברנו על רגשות שהיו שם מאז שהיינו קטנים ושעליהם הושתתה כל מערכת היחסים בינינו. היה חשוב ביותר שנשמע זה את זה, כי אלה דברים שלא שמענו מעולם. אולי שמענו צד אחד. זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו את שני הצדדים, וכל אחד שיתף והביא את הקרביים לשולחן. אני כבכורה הבאתי את התחושות של האחריות של הבכורה – תמיד הכל היה באחריותי, אחריות שממש לא רציתי בה. סללתי עבור האחים שלי את הדרך. סיפרתי כמה קשה היה לי להיות הראשונה. במדורת ל"ג בעומר בתנועת הנוער ההורים שלי לא הסכימו שאחזור אחרי עשר בלילה, עד כדי כך שהמדריכה הייתה צריכה לבוא ולדבר איתם. האחות שאחריי עשתה את זה בקלות, בלי שאלות. אף פעם לא הכירו לי את זה והנה, עכשיו אני יכולה להגיד הכל ולא מיד שופטים אותי ומבקרים אותי. היינו תמיד שיפוטיים וביקורתיים, וזה ממש שינה אותנו ועזר לנו להבין זה את זה".
מה השתנה בחודשים שעברו מאז הטיפול?
"בהתחלה חשבנו שנצליח לייצר יותר מפגשים. רצינו לעשות זאת אחת לכמה זמן, אבל זה לא החזיק במבחן המציאות, זו יולדת וזה עובד. אבל כשאנחנו נפגשים בשמחות או באירועים שכן מצליחים ליזום, כמו ימי הולדת, יש אינטראקציה הרבה יותר נינוחה, של קבלה, של נוחות. אישית, אני מרגישה שנוח לנו להגיד את דעותינו ולהתלבט. אני עשיתי עבודה עצמית ואני כבר לא תוקפת מיד חזרה. אם אני כותבת הודעה בווטסאפ אני קוראת אותה פעמיים לפני שאני שולחת ושוב מנסחת בהתחשבות. יש בינינו שיח נעים. לאחרונה אחת האחיות ילדה בן והיא גרה רחוק מכולם. היא החליטה לקיים את הברית בבוקר למרות שלכולם לא נוח, אבל ההגשה של הדברים הייתה מתחשבת ונכונה, והיא כתבה למשפחה הודעה שהיא מבינה שזה קשה, אבל זה מה שנוח ונכון לה ולכן לא תיעלב אם חלק לא יגיעו. זה גרם להבנה מראש ועזר לנו לא להתחיל להתנצח".
עוד מסקנות מהטיפול שהצלחתם ליישם?
"המטפלת עבדה איתנו הרבה על לא להיות שיפוטיים במפגשים, ובעיניי זה היה חשוב. הייתה לנו תמיד ביקורת על איך האחרים מגדלים את הילדים שלהם וכדומה. היא הדגישה בפנינו שאין אמת אחת, שכל אחד רואה את המציאות בכלים אחרים. במפגשים הורדנו מגננות ומסכות. תמיד הייתי מגיעה בכוננות ספיגה ובלחץ הזה של מי יזרוק את המשפט הציני הראשון. היום אנחנו לא שם".
ויכוחים ועקיצות
דניאל, צעיר האחים, התלהב פחות מרעיון הטיפול, "בעיקר כי אני חושב שהמתח הגדול היה דווקא בין האחיות הגדולות. אני הייתי ביחסים די טובים עם האחים הצמודים אליי. יצא לנו לשמוע את הוויכוחים שלהם, אבל לא הרגשתי משבר גדול וזה לא ממש השפיע עליי. אבל בטיפול בהחלט הרגשתי שאנחנו עוברים תהליך, כי זה כן הפריע שלא תמיד היה שם פרגון בין האחים, היו הרבה השוואות וזה הוביל לוויכוחים. זה התבטא בעקיצות ובמשפטים שלא נעים לשמוע, והכי גרוע - מדבר כל כך קטן היה יכול להתפתח ויכוח גדול".
ואיך הסתדרת עם המטפלת עצמה?
"חשבתי שמישהו מבחוץ, שלא מכיר את כל הפרטים והנפשות הפועלות, לא יוכל לעזור. כן ראיתי בזה הזדמנות לשבת ביחד, לדבר וכדומה, ואמרתי שאהיה חלק מזה כדי לא להיות האחד שהורס את החגיגה. רוב הזמן מצאתי את עצמי בלי צורך להעיר ולשתף, ובאמת לא היה שקט שם. כל אחד סיפר איפה הוא רואה את עצמו במשפחה ועלו דברים מעניינים. כשהיינו ילדים הקשר שלי עם אחי הגדול היה מצוין ותמיד הערצתי אותו. בצבא הוא התגייס לקרבי וגם אני התגייסתי בהמשך לאותו מקום שבו הוא שירת, עברנו את אותו מסלול. באיזשהו שלב הוא קצת התנתק בגלל ההתפתחות האישית שלו ובחר להתחבר למשפחה שלו ולאתגרים שלו. כשהמטפלת ביקשה שאפתח משהו הבעתי צער על כך שהוא לא כמו שהיה בעבר, ועל העובדה שהלכתי אחריו ופתאום נוצר נתק ואנחנו בקושי מדברים. זה עשה את שלו ומאז הקשר התחזק".
היית ממליץ למשפחות אחרות ללכת לטיפול כזה?
"זה משהו שיכול לשפר יחסים ולעזור לכל אחד. מבחינתנו, כאחים, ראינו בכך הזדמנות לחזק יחסים ולהרוויח. גם אם הקשר טוב, הוא תמיד יכול להיות עוד יותר טוב. אז כל משפחה שמרגישה שיש דברים שנמצאים מתחת לשולחן ומאמינה בערך המשפחה תוכל לצאת מכך נשכרת. אי־אפשר לטאטא הכל מתחת לשטיח, צריך לטפל, לדבר ולהוציא את זה בטוב ולא בכעס".
יציאה על פסיכולוגים
במשפחת אלדר ממרכז הארץ צמד תאומים, יריב ועודד, בני 23, ואילו אחותם הקטנה, הדר, בת 21. האחים, בשיתוף הוריהם, החליטו לטפל ביחסיהם הלא פתורים אחרי שהשתחררו מהצבא ולפני שכל אחד מהם יפנה לדרכו ויטפח מערכות יחסים חדשות.
"תמיד כשקראתי בכתבות בעיתונים על טלפתיות ויחסים מיוחדים בין תאומים לא הבנתי על מה מדברים", מספר עודד. "אצלנו זה ממש לא קרה. עודד ואני היינו תמיד תאומים רחוקים. חיינו חיים מקבילים. אני חושב שההורים שלנו רצו שנהיה אינדיבידואלים, שזה היה בהחלט חכם, אבל זה גם לא איפשר קשר מיוחד. מההתחלה הפרידו בינינו – בפעוטון, בגן, בהמשך הדרך בחוגים. אבל אני לא מאשים רק את ההורים, כי הכוונה שלהם הייתה טובה וזה לא דבר שמרחיק. אני חושב שבאופן טבעי היה בנו משהו באופי ובהתנהלות האישית שהרחיק בינינו, וזה היה בסדר לנו לאורך השנים".
דווקא הדר הייתה זו שהרגישה בחוסר האחדות בין האחים. "אני תמיד הסתדרתי מצוין גם עם יריב וגם עם עודד, וזה אומר שגם רבתי והתווכחתי והצקתי וחטפתי, כמו שקורה אצל אחים רגילים. אבל להם לא היו יחסים, לטוב ולרע. הם פשוט היו מרוחקים מאוד וזה עוד יותר בלט בתקופת הצבא. יריב היה לוחם ועודד ג'ובניק, וגם אני וגם ההורים שמנו לב שהם פשוט לא מעורבים זה בחיי זה ולא מתעניינים. חשבתי שזה עצוב שזה ככה ושחבל שיסחבו כל חייהם יחסים כאלו, כי זה כן הפריע להם".
יריב התנגד לרעיון נמרצות. "לחמתי בצוק איתן והייתי עסוק בעניינים של חיים ומוות", הוא מספר, "ופתאום היא באה לי עם יציאה על פסיכולוגים. אמרתי לה שאין לי זמן למשחקים. אבל כשהיא סיפרה לי שעודד התרגש מהמחשבה והיה מוכן לשמוע, זה עשה לי משהו בלב".
הם התייצבו לטיפול עצמו רק כעבור חצי שנה, "ואני שמח שלקח זמן, כי בינתיים היינו יותר קשובים ומתחשבים באופן טבעי בבית. פתאום שמנו לב לכל מיני תגובות ודברים והשתדלנו. אבל היה צריך הרבה יותר מסתם להתקרב. זה דרש בדק בית רציני".
גם ההורים, עורכת דין וסמנכ"ל כספים בחברה גדולה, נכנסו לתמונה. "עשינו את זה בגיל בוגר והיה בזה משהו מביך, אבל אני חושב שללא ההשתתפות של ההורים בחלק מהמפגשים זה לא היה כזה אפקטיבי", ממשיך יריב. "הפסיכולוג, שהוא גם מטפל משפחתי, דיבר איתנו, שאל שאלות על ההרכב המשפחתי והציף כל מיני מקרים שהיו לנו בעבר – בבית הספר היסודי, בתיכון, ביחסים שלנו עם החברים - ואיך בכל מקרה השני תפס את ההתנהגות שלנו. זה לא היה קל. היו מקרים שהרגשתי נבוך וממש התכווצתי על הכיסא. למשל, כששאל איך חוויתי הצלחות או כישלונות של אחי. לא קל לדבר על רגשות. אבל זה עזר לי להתקרב ולהבין את העולם של אחי וגם פתר המון דברים סבוכים. אני מאמין שיחסים במשפחה זה הרבה יותר ממה שקורה ביני לבין אחת הנפשות. זה קשור בכולם, והיה צריך לנתח את זה ואפילו קצת לחפור".
היו מקומות רגישים שהעדפת לא לגעת בהם?
"פה ושם כן וביקשתי לשמור על פרטיותי, כי זה לא כמו ילד בן 7 שמדברים איתו. דווקא כיבדו את זה והמשיכו הלאה. אבל דווקא מהמקום הבוגר ומפרספקטיבה של העבר ראיתי במפגשים הללו משהו שתורם לאיכות החיים שלי ולכן היה שווה להשקיע".
מה קרה מאז הטיפול?
"בינתיים עברה שנה מאז שסיימנו את כל 12 המפגשים. אני שמח להגיד שלא קרו נסים ופתאום אנחנו כל היום מחוברים. המשכנו לחיות כל אחד את חייו, אבל יש הבנה והכלה ואכפתיות, והרבה יותר נעים לשבת סביב השולחן המשפחתי. יש פתאום שיחה בינינו. לא שיתפנו את כל העולם בנושא הזה, כי זה סופר־רגיש ולא רצינו שכל מי שיראה יגיד 'וואו, איך אתם פתאום חברים'. אבל חדי העין יכולים להבין שקרה כאן משהו טוב. אני שמח שהיינו מספיק בוגרים כדי לעשות את הצעד הזה ולא להיבהל מהרעיון"
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
