"הידיעה שלבו הקטן והטוב של עילי ימשיך לפעום נותנת כוח ותקווה"

גם ברגעיה הקשים ביותר, זמן קצר אחרי שאיבדה את בעלה עמרי ואת בנה עילי, לא שכחה שירי רותם-ניר את הנתינה שעליה חונכה וחינכה. כאשר הבינה כי מצבו של עילי בן העשר שנפל מצוק בעת טיול, חבוק בזרועות אביו, אינו הפיך, פנתה מיוזמתה לרופאים והציעה לתרום את איבריו  כדי להציל את חייהם של ילדים אחרים.

שירי רותם-ניר: "עמרי ואני תמיד האמנו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בעולם. התמוגגנו מהילדים, מדברי החוכמה ומהתמימות שלהם ובעיקר נהנינו לראות אותם גדלים מול העיניים שלנו. ואז פתאום ברגע אחד, אין יותר משפחה. הכל מתערער. עמרי ניסה להציל את עילי ושילם בחייו. עמדתי ליד מיטת בני והלב נקרע.

"בהתחלה עוד נתנו לנו סיכוי והייתה אופטימיות. האמנתי שעילי ייצא מזה... כשהמצב הידרדר בבת אחת, היה ברור שאין סיכוי שעילי הילד האהוב, החכם, השנון והמדהים שלי, יחזור הביתה.

שירי ניר רותם ובנה עילי. נותן כוח

לקח לי פחות משתי דקות מהרגע שבו נאמר לי שאין מה לעשות עד שביקשתי לתרום את איבריו של עילי. לא היה לי שום היסוס. לעמרי ולי יש כבר שנים כרטיס אד"י. ערך החיים גדול מהכל. הידיעה שליבו הקטן והטוב של עילי ימשיך לפעום, כמו גם איברים אחרים, נותנת כוח ותקווה. חינכתי את ילדיי לתת מבלי לבקש דבר בתמורה. עילי עשה זאת בגדול. ילד אהוב שלי".

לב, כבד ושתי הכליות של עילי הושתלו בארבעה ילדים והעניקו תקווה, חיים ואושר לאחרים, בצל טרגדיה כל כך גדולה. "אצילות" הייתה המילה אשר ליוותה כל העת את המעשה האמיץ ומעורר ההשראה של האם והאישה השכולה, ובעיקר הייתה זו קריאה לאחרים לנהוג כמותה.