זוגיות במחיר מבצע

השבוע עשיתי שופינג עם ידיד שלי. כלומר, הוא עשה, אני בעיקר חיכיתי ושמרתי לו על המעיל. לא הייתה חולצה, סריג או טרנינג בצבע לבן שהוא לא מדד ובדרך-כלל גם קנה. לא היה אכפת לו אם זו חנות יוקרה או סופעונה בשוק – כל עוד זה היה לבן שהחמיא לשיזוף התמידי שלו, הבגד הועמס והשקיות נערמו.

אני, לעומתו, בררתי כל בגד בקפידה. בדקתי אם הוא מתאים לי, שקלתי אם אני צריכה אותו או שאני סתם מתלהבת והוא יתפוס לי מקום כמו כל החברים שלו בארון. התלבטתי אם זה לא יקר מדי, זול מדי, ואם זה לא עושה אותי שמנה. באחת הפעמים הבודדות שהוא חיכה לי שאמדוד, אמר בציניות: "מאמי אם ככה את בוחרת את הגברים שלך תישארי בלי זוגיות הרבה זמן".

עוד טורים של גאיה קורן

כמה רחוק אפשר לברוח מעצמנו?

לא הכל מסובך

התגרשת? זה הזמן להמציא עצמך מחדש

החזרתי את הקולב למקום (חולצה מהממת, 600 שקל, לא הגזימו בכלל), וניגשתי אליו. "זה ההבדל בינינו", אמרתי בקול שקט, כדי שהמוכרת לא תשמע. "לך לא אכפת לאסוף מכל הבא ליד – לא משנה גיל, סטטוס, משקל, השכלה, תחביבים, העיקר שזאת תהיה בחורה שתתלבש לך טוב על השיזוף.

אני, בשונה ממך, לא מוכנה ללכת עם סוודר מגרד רק כי הוא עשוי מאנגורה יוקרתית, לא אלבש חולצה סינתטית רק כי היא מבריקה, ואני מעדיפה משהו שיושב עליי כמו שצריך. אין לי סבלנות לפריטים מיותרים שלא מתאימים לי".

הידיד משך בכתפיו (השזופות) וסיכם את הדיון בצורה גברית מסורתית: "לא הבנתי מה הקשר, נראה לך שיש כאן חולצת כפתורים לבנה?".

מרדף מתיש אחרי האהבה

זה לא שהוא טועה. האבחון שלו קרוב למציאות, באמת לוקח לי הרבה זמן לבחור בני זוג, אבל לא בגלל שאני בודקת כל חוט, כפתור וגודל אף. נגמרו הימים שהעמסתי מכל הבא ליד. אחרי כמה שנות גירושים התבגרתי, הבנתי שאני יכולה להחזיק במגירה שישים זוגות נעליים, שכל אחד יותר מעוצב, גבוה ויפה מקודמו, אבל בסופו של יום הכי בא לי להחליק לנעלי בית. אני רוצה משהו נוח, כיפי, מלטף, שנשאר לאורך זמן גם כשאני שזופה וגם כשאני חיוורת כמו החורף.

המרדף הבלתי פוסק הזה אחרי עוד אהבה ועוד כיבוש ועוד קצת – מתיש אותי. יותר ממתיש, הוא משעמם אותי. חלאס, הייתי שם אחרי שהתגרשתי, עשיתי את סיבוב הדאווין שלי בעיר – די, כמה אפשר? נזכרתי בגבר שרמנטי שהיה איתי בזוגיות ולא הבין למה אני כל הזמן רוצה לצאת, ואני לא מבינה למה הוא רוצה להישאר.

בסוף הוא התעייף ממני. חשבתי שהוא זקן בנשמה, לא הבנתי למה הוא רוצה להישאר בבית לראות סרטים ולאכול פופקורן במיטה, כשהעיר מציעה חוויות מכל עבר. היום אני מבינה אותו. אני הייתי רעבה, הוא היה שבע.

המירוץ אחרי פיתויים ממכר, הוא כמו זריקת אדרנלין שמעירה מתרדמת אחרי שנים, פתאום הכל נראה בוהק כל כך. אבל, באיזשהו שלב, אם אתה לא נעצר לנוח, אתה נעשה פאתטי. אתה מסתובב סביב עצמך עם שקיות שמכבידות לך על הידיים. בא לך לזרוק אותן בצד הדרך, אבל אתה לא יכול, הן חדשות, לא עושים דברים כאלה.

"אז למה את לא קונה?", המשיך הידיד לשאול, "עוד לא ראיתי אשה שלא אוהבת שופינג". אז הנה, מצאת אשה שלא אוהבת שופינג ואין לה סבלנות לחלונות ראווה ולתאי מדידה. אני רוצה את הסריג שיקרוץ מהמדף ויגיד לי - "עזבי אותך מהכל, בואי תרגישי איך סרגו אותי במיוחד בשבילך".

שלך

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות, עיתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר