"פחות משעתיים": האמת על תעשיית הריצה העולמית
זיעה, כסף והרבה חלומות: הספר "פחות משעתיים" הוא מראה ישירה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הריצה התחרותית בעולם, החושפת אותנו לסיפורם הלא נשמע של האצנים האפריקאים ואת דרכם המפותלת לפסגה
בספר "פחות משעתיים" יש הכל. יש גיבורים ויש רעים, יש טרגדיה ויש מאבק, יש חברות ויש בגידות, יש את כוחות הרשע - ויש את החלום הטהור אותו הגיבורים מקריבים את חייהם למענו.
שמו של הספר מתייחס למאמץ הידוע של הרצים המובילים בעולם - לשבור שיא חדש של ריצת מרתון מלאה בפחות משעתיים, דבר הנחשב עד לא מזמן כלא אפשרי. הספר עוקב אחר דמויות מובילות מעולם הריצה כמו ג'ופרי מוטאי, אשר סיפור חייו מאפיין רצים אפריקאים רבים שגדלו בתנאי עוני, סביבה אלימה ומשפחה שאינה תומכת - שבניגוד לכל הסיכויים, אחרי נפילות ומעידות, פילסו לעצמם דרך לצמרת הרצים העולמית.
סיפורו הוא סיפור הצלחה: הצלחה כלכלית והצלחה אישית בדומה לזו של מי שכבר בימיו הפך לאגדה - היילה גברסילאסי.
אולם, לא כל הסיפורים נגמרים ב"האפי אנד", כמו סיפורו הטראגי של סמואל וונג'ירו, שהחל בזינוק מטאורי כששבר בגיל 18 את שיא העולם בחצי מרתון ואת השיא האולימפי בבייג'ין, המשיך כששבר את שיאי המסלול של לונדון וניו-יורק - והסתיים לפתע בצניחה אל מותו בנסיבות מסתוריות בגיל 25.
אד סיזר מיטיב לתאר את הדברים הללו כאילו הוא בעצמו חלק מהסיפור. הוא מתאר בלשון עשירה, בהירה וקולחת את רחשי הלב של הרצים הגדולים בעולם כאשר מילותיו נשמעות כאילו יצאו מגרונם. עם זאת הוא אינו מקפח בתיאוריו גם את מה שמסביב:
את הכוחות הכלכליים העומדים מאחורי אירועי הספורט, את התאגידים הגדולים שמניעים את המערכות, את סוכני הרצים, את המצוקה הכלכלית של הרצים האפריקאים, את הפיתוי, ולפעמים גם את המחיר שהם משלמים במשחק שאת כלליו הם לא מכירים.
נדמה שסיפורם של שלושת רצים אלה מגלם בחובו את המאבק הגדול המתחולל מאחורי הקלעים של הספורט הפופולרי בעולם. כבר בעמוד השני של הספר מתואר הרקע הכלכלי הקשה ממנו מגיעים הרצים האפריקאים ואת הרווחה הכלכלית העצומה שהם יכולים להביא לעצמם ולסביבתם, אם אך יצליחו להתברג לצמרת העולמית.
במקביל מתוארים המנגנונים של המרתונים הגדולים בעולם והאימפריות הכלכליות שעומדות מאחוריהם. כך לדוגמא מתואר בספר כי מרתון ניו יורק מייצר מחזור אסטרונומי של כ-340 מיליון דולר: סכום עתק של 1.3 מיליארד ש"ח.
הדילמה הגדולה של אצני העילית
בכפרים הנידחים בהרי קניה או אתיופיה חולמים האצנים על ניו-יורק, לונדון, ברלין וטוקיו בזמן שהם נכתשים באלפי קילומטרים של ריצה, אבל "העונג הפשוט של הריצה בקבוצה...האחווה, הבדיחות, שמות החיבה...החברים שנהפכים לאחים" (עמ' 58) הוא עונג בפני עצמו, מימוש עצמי במיטבו.פרק נכבד מוקדש לניתוח יכולותיהם יוצאות הדופן של האפריקאים. האם התברכו ביכולת מולדת שנטועה בדנ"א ובאה לידי ביטוי בסיבי שריר, מבנה כף רגל, ובעובי ומשקל עצמות ייחודיים - או שמא אלה גורמים כלכליים-חברתיים כמו הרגליים היחפות, החיים בגובה, התזונה - וכמובן הלהט והנואשות המהווים חלק מהמשיכה לריצה. בנושא זה נשמעות דעות שונות וסיזר משאיר את השאלה המסקרנת פתוחה.
גם נושא הסמים כמובן אינו יכול להישאר ללא התייחסות וסיזר אכן לא חוסך מילותיו בעניין. בעידן של אבדן התמימות גם הרצים האפריקאים אינם כבר תמימים וכמה רצי מרתון אף הספיקו להיתפס על שימוש בסמים אסורים. הפיתוי גדול, הפיקוח ביבשת רופף, והמחיר שמשלם מי שיש לו מעט מה להפסיד הופך את העסקה למפתה אף יותר. אין להסיק מכך שום מסקנות אלא רק לזכור ש"אל לנו להאמין לכל מה שמספרים לנו על הנושא" (עמ' 146).
על התרגום הופקדה ענבל שגיב נקדימון אשר עשתה עבודה יפה ומדוייקת שהצליחה להבהיר ולתרגם את כל המושגים המקצועיים גם למי שאינו בקיא בנושאי האתלטיקה. למעט הכפילות המיותרת של נתוני מהירות ומרחק (בדקות לק"מ וגם בדקות למייל) הרי שהקריאה קולחת ומעניינת.
ומילה אישית לסיום. באולימפיאדת מקסיקו בשנת 1968 קפץ בוב בימון למרחק 8.90 מטר ושבר את שיא העולם בקפיצה לרוחק ב-55 ס"מ. שיפור של יותר מחצי מטר, ו-7%. היה זה בלתי נתפס. בימון עצמו התמוטט למשמע התוצאה והעולם כולו היה בהלם מוחלט.
בקפיצה לרוחק אי אפשר לתכנן. הקופץ נותן את כל מה שיש לו ומכאן כוחות הטבע ממשיכים. ריצת מרתון לעומת זאת היא פרי תכנון מדויק: מכתיבי קצב, מתחרים אחרים, שעונים המודדים כל שבריר שנייה, ויותר מהכול – ההתלבטות האם לחתור למקומות הראשונים בריצה טקטית ובטוחה, אל מול הסיכון להביא את הגוף לקצה גבול היכולת על מנת לזכות בתהילת עולם - והסכנה שבהתרסקות הגלומה במאמץ שכזה. במה יבחרו, בתהילה או בכסף?
ככל שנתקרב לכיוון השעתיים כך יגבר כוח המשיכה של המספר המאגי על כוח המשיכה של הכסף. זה יהיה הקרב האולטימטיבי בין החומר לרוח. זוהי הרוח, הספיריט - במילותיו של מוטאי. רוחו העזה של האדם שלא מכר את נפשו לעגל פז, כפי שכתב שאול טשרניחובסקי.
הכותב הוא מייסד מועדון רצי תל-אביב ומחברו של "ספר הריצה השלם"
כולם יכולים לרוץ מרתון. לא מאמינים? צפו באצנית בת ה-82 שעושה את זה באופן קבוע:
לפנייה לכתב/ת 
