הילדים שלא אוכלים כלום
"תסכול שאין לתאר", "פחד שהוא לא יתפתח", "יאוש והתעסקות תמידית סביב האוכל", אלו רק חלק מהתחושות הקשות של הורים לילדים שלא אוהבים לאכול. איך בכל זאת הם מתמודדים עם הסרבנים ומה פתרונות המומחים?
"הילד שלי הפסיק לאכול עוד כשהיה תינוק, בשלב המוצקים", מספרת מורן דיין ממן מפתח תקווה, אמא של הראל, כיום בן שבע. "שללנו ויסות חושי, בדקנו שנמצא באחוזון תקין, אפילו קיבלנו תוספי מזון אך הוא סירב לאכול גם אותם. כל ארוחה אצלנו בבית היא מלחמה. אחותו כמעט חצי מגילו ואוכלת הרבה יותר. הראל אוכל שתיים וחצי כפות אורז וטוען שהוא שבע. יכול להיות עם ביס של קציצה בפה במשך עשרים דקות. בבית ספר הוא אוכל חצי פרוסה. כדי להלהיב אותו ולשכנע אותו לאכול ירקות, קניתי קופסת אוכל מיוחדת של מסי וחותכנים בצורת כוכבים. זה החזיק מעמד יומיים וכשראיתי שהוא החזיר את האוכל שהבאתי, הפסקתי לנסות, אני סתם זורקת אוכל".
הראל לא לבד. בגינות הציבוריות וברחבי הרשת הורים מודאגים שמדברים על ילדים ש"חיים מהאוויר". לדברי דיין ממן, "זה תסכול שאין לתאר. אני דואגת שאולי הוא לא אוכל מספיק ולא יגדל א ולא יגבה מספיק. מפחדת שיצחקו עליו בבית ספר ושלא יהיו לו מספיק חברים. אני כל הזמן מנסה לחשוף אותו למאכלים חדשים ויש לי רגשות אשם כאמא. בבית ספר בטח כולם חושבים שאמא שלו מזניחה אותו כי שולחת רק חצי כריך. פעם אחת הוא ישן אצל אמא שלי והיא הכינה לו לבית ספר אוכל שהוא רגיל לאכול יום שלם - בננה, מלפפון ושתי פרוסות. הוא חזר עם הכל".
איך מגיבה הסביבה?
"חמותי רואה אותו לעיתים רחוקות ולכן קצת נלחצת שהוא לא יגדל מספיק ושהוא לא אוכל כמו שצריך. אמא שלי רואה אותו לעיתים תכופות וצוחקת שהוא שבע מהריח של האוכל. הן יודעות שאני עושה הכל בשבילו. אני כבר פחות נלחצת, מה אני עוד יכולה לעשות? מרגישה שעושה 200 אחוז ועדין הוא לא אוכל".
ליטל אברמוביץ מנתניה מבינה טוב את הקושי של דיין ממן וחווה אותו עם ילדיה. "אלון (בן חמש) בחיים לא יגיד לי שהוא רעב ולא יבקש בעצמו אוכל", היא מספרת. הוא מתחיל את היום עם מעדן, לפעמים לוקח כריך קטן לדרך. בצהרון טוענים שהוא אוכל, אבל אני בספק. בבית מסוגל לאכול שניצל יבש בלי כלום ובערב כריך עם חומוס ופסטרמה או חביתה. הוא לא מנשנש בין הארוחות. בשבת בבוקר למשל הוא אכל חתיכה קטנה של ג'חנון. חמש שעות אחרי, סירב לאכול ארוחת צהרים בטענה שאכל לא מזמן. הוא משחק כדורגל פעמיים בשבוע, קיוויתי שיחזור מורעב, אבל הוא לא".
אמילי, אחותו בת השנתיים למדה מאחיה. "גם אותה אני חייבת להכריח לאכול. אנחנו יושבים לאכול וצריך לדאוג להם כל הזמן: ביס לי, ביס לה, ביס לו. כל היום דאגה והתעסקות סביב אוכל: האם אכלו, כמה אכלו ומה אכלו. אני יודעת שזה הרגל רע, שאני צריכה לשחרר, אבל מתפתה כי מבינה שרק ככה הם יסכימו לאכול, כל אמא רוצה שהילד שלה יאכל כמו שצריך".
הסביבה מאוד מלחיצה, משתפת אברמוביץ. "אני שומעת משפטים כמו 'תראי איזה רזה, תראי איך נראה, הוא לא אוכל'. לפעמים בא לי להגיד להם שיפסיקו להעיר, זה לא הילד שלהם. אני יודעת שהוא רזה, אני הרי מיואשת מאוד בעצמי".
אולי יעניין אותך גם:
- "איך דווקא אני לא ראיתי את הקושי של בתי"
- נמצא הגורם המשפיע על הדימוי העצמי של ילדות
- יום הולדת בסטייל: עליסה בארץ הפלאות
"לפני שבודקים את הפן הרגשי, יש לשלול בעיות רפואית", מסבירה רינת רופא גורי, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. "עבור משפחות רבות, זוהי חלק מתפיסת החיים עוד מינקות: תבוא לאכול, אגיש לך אוכל. אמהות תופסות את האוכל כבסיס הענקה לילד. ילד שגדל לאווירה כזו מבין שיש לו כוח גדול מול ההורים שלו. הוא יכול לשלוט באיך שהורה מרגיש וכמה תשומת לב הוא יקבל. אוכל זה אחד הדברים שבהם להורה אין שליטה מלאה ולכן הילד מנצל את זה לטובתו, עושה מניפולציה ומתמרן שלא במודע כמובן. ככל שהוא גדל, הוא לומד את הסביבה ומבין שיש לו הרבה כוח.
"הטעויות שהורים עושים בהקשר לאכילה של הילד נובעות מדאגה אמיתית. הם רודפים אחריו עם כפית, מאכילים באמבטיה, לעיתים אפילו כועסים עליו. במצב שכזה הורה צריך לעצור רגע ולשאול את עצמו ולראות את התמונה מכל הזוויות. אל תענישו את הילד אם לא אכל ומנגד לא לתת לו פרס אם הוא אוכל. הילד אמור לאכול לא עבור ההורה שלו, אלא עבור עצמו".
"כשאנחנו מתייחסים לילדים שמסרבים לאכול, צריך לבדוק האם זה רק תיאור של ההורים שהם לא רוצים לאכול או שהילדים אוכלים בכמות קטנה שמתאימה להם", אומרת תרצה שני, דיאטנית לילדים שעורכת יעוצים באמצעות סקייפ למשפחות. "כל עוד שומרים על אחוזון המשקל – משמע הם אוכלים כמויות שמספיקות להם. יש ילד שיאכל מעט ובריא כי אוכל מגוון ונכון, מקבל רכיבי תזונה ויש ילד שיאכל הרבה אך לא בריא. זה קורה בגלל הלחץ של ההורים שיתנו כל סוג של מזון כדי שהילד יעלה במשקל, אז נוצר נשנוש מתמשך ואין ארוחות".
- איך נדע מתי הילד באמת רעב?
שני: "ילדים זקוקים לשלוש ארוחות ביום וביניהן ארוחות ביניים: בין הבוקר לצהרים ובין הצהרים לערב. הבעיה שנוצרות הרבה ארוחות ביניים נוספות (נשנושים) ואותן צריך להמעיט, להימנע מהצעה תכופה של אוכל, לשמור על מסגרת ארוחות קבועה. אל תפחדו שהילד יגיע רעב לשולחן. לפעמים זה דווקא טוב. האינסטינקט של ההורה, כשהילד אומר שהוא רעב הוא לפתוח את המקרר ולהוציא משהו לאכול. תחשבו רגע האם יש בקרוב ארוחה? מותר להגיד לילד שאוכלים עוד מעט ולהסיח דעתו עד לארוחה. בצורה כזו, הילד ילמד להגיע רעב לארוחה ויאכל כמות גדולה בארוחה. לפעמים רעב לא נובע מרעב אמיתי אלא משעמום, קושי לעבור בין פעילות אחת לשנייה".
- מהן השיטות לעודד את הילד לאכול?
"צריך לכבד אותו ולא לכפות עליו לאכול. חשוב לשמור על מערך אחריות בהאכלה. ההורים מחליטים איזה אוכל קונים הביתה, מה מניחים על השולחן, שעות הארוחה ומיקום הארוחה. הילד מחליט מה לבחור לאכול מתוך מה שמוגש וכמה יאכל. אי אפשר להגיד לילד 'אסור לך לקום מהשולחן עד שאתה מסיים את הצלחת'. זה רק יצור מאבקי כוחות בין הילד להורה ולא ישפר את מערך אכילה.
"כדאי לשלב את הילדים בהכנת האוכל, להגיש את האוכל בצורה חדשה. בנוסף, אחת הדרכים לגרום לאכלנים קטנים להישאר לשבת ליד השולחן גם לאחר שחשו שבעים, היא להפוך את הארוחה לאירוע חברתי ונעים, להימנע מהסחות דעת בזמן ארוחה כמו טלפונים. אם הילד ישב ואכל, גם אם הכמות שאכל קטנה, אך המדדים של משקל-גובה בהתאם לעקומה תקינים זה לגיטימי. אם יש ספק ועדין מוטרדים, אפשר לפנות לאנשי מקצוע".
צפו בילד שטועם לראשונה בחייו מזון:
לפנייה לכתב/ת 
