אחות גריאטרית: "הפקרתם אותנו, אתם אשמים במצב בבתי האבות"

למה השארתם אותנו לבד?

אני מאשימה אתכם על כך שהשארתם את האחות להתמודד לבד במחלקה הסיעודית ולבצע משימות שמצריכות יותר מאדם אחד כדי לבצען בצורה נכונה, שהשארתם אותנו להתמודד עם הנחיות או בקשות מתנגשות או שלא ניתן ליישמן בשטח (כמו הדרישה שאחות מוסמכת תהיה בכל משמרת נתונה), ושהשארתם אותי לבד מול מנהל שרוצה לשרוד כלכלית (תמחור הקוד לא מאפשר לו לתגמל עובדים כראוי ועדיין לעמוד בתחרות של בתי חולים ממשלתיים, כמו גם להגדיל את תקינת צוות המטפלים והאחיות בהתאם לצרכים בשטח ולקדם פרויקטים לשיפור איכות חיי המטופלים).

"אנחנו אלה שנותנות עידוד ותמיכה רגשית כאשר הם מביעים פחדים"(צילום: shutterstock)

אני מאשימה אתכם על שהשארתם אותי לבד, להתמודד מול אחיות ומטפלים המרגישים תסכול מריבוי המטלות והמשימות שהם לא מצליחים לבצע במשמרת נתונה. אני מאשימה אתכם גם במצוקת כוח האדם הקשה, שהובילה אותנו להעסיק עובדים שאינם מתאימים לתפקידם, ואלו שכן התאימו, עם הזמן, בשל המעמסה הרגשית והפיזית, איבדו את היכולת לאהוב את הזולת. במקום לראות את הקשישים כבני האדם בעלי רגשות וצרכים, הם מתחילים לראות אותם כאוסף של בעיות.

אתם הסיבה האמיתית ליחס אל הקשישים כאל חפצים

אני מאשימה אתכם בפער בין המשימות והמטלות והאחריות שאנחנו צריכות לבצע מול מה שאנו מסוגלות לבצע בפועל במשמרת נתונה, על כך שהדרישה לעמוד בסטנדרטים המקצועיים וההגדלה של מטלות ואחריות ללא תוספת של משאבי כוח אדם גורמות לאחיות ומטפלים לראות את הגריאטריה כתחום לא אטרקטיבי ולכן לא מגיעים אחים ואחיות מוסמכים לעבוד בתחום זה, וחלק מהאחיות שכן עובדות נשחקות ועוזבות מה שמחמיר את המצוקה שבמילא קיימת.

אני מאשימה אתכם בכך שאחיות שסיימו לימודי סיעוד לא רוצות לבוא לעבוד בתחום הגריאטריה וזאת כי לא השכלתם להעביר את חשיבות התחום בלימודי הסיעוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות. ממה שידוע לי כיום בתוכנית הלימודית אין התנסות קלינית בבתי אבות, כאשר אירחתי רק למספר שעות סטודנטים לסיעוד מ"אסף הרופא"  קיבלתי מכתב תודה ואיך מפגש קצר זה שינה את דעתם על תחום הגריאטריה.

אני מאשימה אתכם כי מצוקת כוח האדם הקיים במחלקות הסיעודיות הובילה להתפתחות העמדות שליליות כלפי הקשישים אצל חלק מהמטפלים שלא היו אצלם בעבר (לדוגמא: זקנים נודניקים), על כך שמעמסה טיפולית ועמידה במשימות בזמן לא מתאים גורמות לשחיקה מואצת ועל כך שמטפלים מתייחסים למטופלים כאל חפצים (ממליצה לכם לקרוא מחקר בנושא חיפצון החולה).

אני מאשימה אתכם על הרצון הרב לאקדמיזציה (שזה נכון ומבורך) אך גורם לכך שאצל כוח האדם הנתון סדר הקדימויות בעבודה השתנה, הרחיקה אותנו מהמטופל עצמו, ועדיפות הטיפול במטופל ירדה לטובת ניירת ומחשב. על כך שאנחנו מרגישים תשישות גופנית, עייפות, חוסר מרץ ותסכול בעבודה בשל עומס רב בשגרת עבודתנו.

אני מאשימה אתכם, בעלי התפקיד והשררה בכל המשרדים בממשלה, שלא נלחמתם את מלחמתם של הקשישים וחסרי הישע בקבלת תקציב שישקף את צורכיהם האמיתיים של הקשישים בבתי האבות ובקהילה ובכך לסנגר עליהם, להיות להם פה למגן ומושיע, ובמקום זאת היה הכי נוח לקחת מהם ולא להילחם את מלחמתם (האם זה נכון וראוי לתת דמי כיס לקשיש תשוש הנמצא בבית אבות 450 ₪ לערך לחודש?).

"שנים אנחנו זועקים את זעקתם, ולא השכלתם להקשיב"(צילום: shutterstock)

צר לי שרק עכשיו התעוררתם והמראות לא נעימים לכם

אני מאשימה אתכם על כך שלא השכלתם לקרוא, ללמוד ולהיערך לתחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) כי מספר הקשישים צפוי לעלות ל-1.367 מיליון נפש בשנת 2030 כלומר, הם יהוו 14% מכלל האוכלוסייה בישראל, כך שקצב גידול הינו פי 2.6 מזה של האוכלוסייה הכללית.

צר לי שרק עכשיו התעוררתם, המראות לא נעימים לכם, אתם מרגישים אי נוחות, מזועזעים, במקום לקחת אחריות מגלגלים זאת שוב לפתחנו, אנחנו ששנים זועקים את זעקתם ונלחמים לבד כמו בשדה קרב בתפקוד היום יומי מול משפחות תובעניות דרשניות וחסרות ישע עקב מצב ההורים, מול מטופלים מורכבים, מול משאבים מוגבלים של זמן וצוות, מול שחיקה מואצת של צוות, מול לחץ הולך וגובר בביקורות שנצליח להעביר להם מסר ש"הכל בסדר גמור" אחרת אנחנו לא מתפקדים כראוי, לא מקצועיים, גם התקשורת עושה הכללה ומציגה את כולנו באור שלילי, אנחנו, שרובנו עושים עבודת קודש ורואים את תפקידנו כשליחות.

היום אנחנו, אני וחברותי, יושבות על כיסא הנאשמים וצריכות להרגיש לא נוח, מתנצלות, מצדיקות את עצמנו, מגינות על עצמנו מול בני ביתנו, שכננו, אנשים ברחוב, מול התקשורת, מולכם, מול המטופלים ומול המשפחות. הרי אנחנו שנים זועקים את זעקתם ולא השכלתם להקשיב. אני וחברותי מתריעות כבר שנים כי העשייה היום יומית של האחיות בתחום הגריאטריה הכרונית מלווה באתגרים לא פשוטים, הן מול מטופלים מורכבים ברמה בריאותית, תפקודית, נפשית, קוגניטיבית, סוציאלית ומשפחתית, והן מול קושי הולך ומחמיר בגיוס הון אנושי של אחיות מוסמכות ומטפלים מיומנים.

אני זאת שמרגישה ייסורי מצפון לנטוש את המטופלים שלי

אני ורבות כמוני מתנדבות מזה שנים לקדם את תחום הסיעוד הגריאטרי בארץ. אני זאת ששלחתי מכתב לאחות הארצית, להתריע על מצוקת כוח האדם. אני זאת ששנים רוצה לעזוב את תחום הגריאטריה בשל מצבו העגום אך נשארת מתוך שליחות וחמלה למטופלים ומרגישה ייסורי מצפון לנטוש אותם, אני זאת חוששת לעזוב את תפקידי מתוך מחשבה שגל אחיות יעזוב עמי את בית האבות ולכן אני נשארת שם - להילחם בחזית.

אני זאת שהייתי בפגישה עם אחות ארצית ראשית במינהל הסיעוד עם כניסתה לתפקיד, לחשוף בפניה את מצוקת האחיות וריבוי המשימות מול כוח האדם הקיים, ראוי לציין שהייתה קשובה מאוד למצוקתנו ואין לי ספק שתבדוק לעומק את מצוקת כוח האדם בגריאטריה. אני זאת שישבה מול יו"ר הסתדרות האחיות, עם קבוצת אחיות להתריע על מצוקה של אחיות מוסמכות ואחיות בכלל בתחום הגריאטריה.

"אנחנו אלה שמעודדים ונותנים חיזוקים"(צילום: shutterstock)

אני זאת שהייתי חלק מקבוצת אחיות שהשתתפו בפגישות עם המועצה הלאומית לגריאטריה בנוגע לאופן שבו יש לעשות סוציאליזציה לתחום הגריאטריה על מנת שאחיות יגיעו לתחום ואיך לשים את תחום הגריאטריה בסדר עדיפות עליונה. אני זאת המתמודדת עם קושי בגיוס כוח אדם מיומן וראוי, מול עובדים בשחיקה עצומה, מול מעמסה טיפולית, מול ריבוי משימות בזמן וכוח אדם לא סביר. אני זאת המתמודדת עם הדרכת עובדים שלא יודעים עברית.

אני זאת שרוצה לפטר אחות מזה שנה וחצי ולא יכולה כי אין מי שיחליף אותה וצריכה לפקח עליה שבעתיים. אני זאת שנותנת לאחיות ולמטפלים משמרות כפולות בגלל שאני צריכה "לסגור סידור" וגורמת במו ידיי לשחיקה מואצת ולתשישות הצוות, ובכדי להגדיל את מספר האחים והאחיות המוסמכים אני קולטת אחים ואחיות לחצי משרה שכבר עובדים משרה מלאה בבתי חולים כלליים אחרים וכמובן נאמנותם תמיד למקום עבודתם העיקרי וצריכה להתאים את עצמי לצורכיהם בסידור העבודה.

למה אנחנו אלה שיושבות היום על ספסל הנאשמים?

אני זאת שעובדת עם אחיות מעשיות שלא עושים להם כל העשרה חיצונית, ימי עיון, כנסים ורענון ידע מקצועי. אני זאת שצריכה גם להיות אחות ראשית, גם כללית, גם מדריכה קלינית, מרכזת ועדות שונות, מפקחת קלינית ועוד תפקידים רבים אחרים כי לא חישבתם נכון את התקינה. אני זאת שבכל בקרה "בוכה על המצב" בפני המפקחות ועל הצורך בשינוי מיידי, הן מגלות אמפתיה וחושבות בדיוק כמוני אך חסרות אונים בעצמן.

אכן אנו עדים לאירועים אכזריים וסדיסטיים של עובדים מול קשישים - דברים שנעשים בחדרי חדרים, אך יש דברים אחרים שנעשים שם בחדרי חדרים כמו ליטוף הקשיש, מתן מגע רך ואוהב ומלא אמפטיה וחמלה, דמעה נמחקת מעינינו כאשר הוא שואל מתי בני משפחתו יבואו לבקר או כאשר הוא מבכה על אובדנים אישיים תפקודיים בחייו. 

אנחנו אלה שנותנות תשומת לב מיוחדת לקשיש ערירי, אוזן קשבת לסיפור שהם מספר שוב ושוב ובכל זאת אנחנו מגלות עניין מחודש למראית עין, חששות וחוסר אונים, מעודדים ונותנים חיזוקים כאשר הם מצלחים לבצע משימה תפקודית באופן עצמאי כמו לשתות לבד ועוד הרבה דברים שאנחנו עושות בחדרי חדרים שהדף לא יספיק להכיל.

לצערי, היום אני וחברותיי האחיות והמטפלים יושבים על כיסא הנאשמים, וזאת לאחר שהפקרתם אותנו. 

ניצחתם. אני אישית עוזבת את תחום הגריאטריה לבית חולים כללי ברגע שהתחום יתייצב שימצא לי מחליפה ראויה ומקווה במהרה.

אחות אלמונית המייצגת הרבה מאוד אחיות מהשטח