הניתוח באף שגרם לי בגיל 48 להתחיל לנשום מחדש
אחרי שמונה ניתוחים גולן גהלי התחיל לנשום מהאף ו"נולד מחדש" כהגדרתו. מהניסיון האישי והכואב שלו הוא יצא לא רק מחוזק, אלא גם עם מסר בלתי מתפשר לכל מי שנמצא במקום שהוא היה ועל סף ייאוש
אני אומנם בן 48, אבל החל מהשנה אני חוגג שני ימי הולדת. האחד לפי התאריך המקורי הרשום לי בתעודת הזהות, והשני את היום שבו עברתי את הניתוח והצלחתי בפעם הראשונה לקחת נשימה ארוכה ולהכניסה לריאות בעזרת אפי.
זה אולי יישמע לכם כמו עוד ניתוח אף פשוט שמבצעים אלפים בכל שנה, אבל בשבילי מדובר בלא פחות מחיים חדשים.
אחרי 7 ניתוחים שלא צלחו ורופאים שאמרו לי להשלים עם המצב ופשוט לחיות עם זה, לצד עשרות תרופות ועזרים, הגעתי לד"ר רועי לנדסברג, מנהל היחידה לניתוחים אנדוסקופיים של הסינוסים ובסיס הגולגולת בא.ר.ם, אסותא, אשר ניתח אותי בפעם השמינית. כבר במחלקת ההתאוששות הרגשתי את השינוי והתפללתי שכך זה יישאר, גם לאחר התפוגגות חומרי ההרדמה.
קראו עוד:
מדריך: מה זה סינוסיטיס ואיך תדעו שאתם סובלים מזה
לראשונה בארץ: צנתור אף לסובלים מסינוסיטיס
בגלל סינוסיטיס: לא הריחה במשך 37 שנה
מגיל 3 הייתי צריך להתאמץ כדי לנשום
עוד בהיותי בן 3 נותחתי לראשונה להוצאת השקדים, אבל לא ידעתי שיהיה זה רק הניתוח הראשון שלי מבין רבים. כנער הייתי מאוד פעיל, עסקתי בספורט, שחקתי כדורסל והצטיינתי בריצה. בכל מסגרת זה לווה תמיד במאמצי על ובמלחמות אישיות לאספקת אוויר סדירה, פשוט התקשיתי לנשום.
הפעולה שרבים מכם רואים כמובנת מאליה הייתה בשבילי כמעט בלתי אפשרית. האוויר לא נכנס במאה אחוז לריאות בשל נחיר אחד שנסתם כדרך קבע. כשאני בן 17 ורגע לפני גיוס עברתי את הניתוח השני שנועד לכרות את הקונכיות התחתונות של האף והייתי בטוח שהבעיה מאחוריי, אבל תוך תקופה קצרה חזרתי אל נקודת ההתחלה.
למרות שהמשכתי לסבול ולא נשמתי כראוי התגייסתי לקרבי. שלוש שנים לאחר מכן, לקראת שחרורי מצה"ל, הוסבר לי שהקונכיות אותן הסירו בניתוח הקודם ככל הנראה גדלו.
אחרי ביקור נוסף אצל עוד רופא מומחה נכנסתי לניתוח מספר שלוש ליישור מחיצת האף. לאכזבתי נאלצתי לעבור עוד 4 ניתוחים נוספים במהלך חיי, כולל ניתוחי לייזר חדשניים והשתלת סחוס מהאפרכסת בגשר האף, בניסיון לפתור את הבעיה שאף אחד מהמומחים אליהם הלכתי לא עלה על הגורם שלה. לבסוף שמעתי את המשפט ממנו חששתי יותר מכל - 'אין מקום להתערבות כירורגית נוספת. עליך להשלים עם גורלך'.
להשלים עם גורלי משמעו שינה לקויה, עייפות כרונית וחוסר ריכוז. בימים חמים ולחים הרגשתי שאני נחנק. נלחמתי לאורך כל שלושת התארים האקדמאיים שלי, ולא רק במבחנים ועבודות ההגשה, קשיי הריכוז העצימו את האתגר והאף הסתום הקשה עליי מאוד להתרכז בכל פעם מחדש.
אחרי כל ניתוח הייתה החמרה במצבי ושוב חזרתי לעזרים שליוו אותי במהלך חיי. השתמשתי בטיפות אף, תרופות סבתא, נטורופתיה, דיקור סיני, מסאז'ים, כדורים לאלרגיה, ומה לא. הייתי עוקב אחרי כל תכשיר חדש שיוצא לשוק תוך התמודדות עם ההגבלות הרפואיות שעל גבי התכשירים לבין נוחות ומציאת פתרון לבעיה. יכולתי לבחור בין לחיות חצי חיים לבין הכרזת 'מלחמה'.
רציתי להפסיק את התלות בתרופות
תחושת הבטן שלי אותתה לי שעוד לא אבדה התקווה. אחרי שבזבזתי המון כספים, זמן והתאוששתי מניתוחים קשים, צללתי לחיפושים אינטנסיביים אחר הרופא שיהיה מוכן להרים את הכפפה עוד פעם אחת. הזדמנות אחת, זה כל מה שביקשתי. הייתי מתוסכל, רציתי להפסיק את התלות בתרופות. אמנם, עברתי דרך ארוכה עם אף פגום או 'אף דפוק' כפי שקרא לו אחד הרופאים הבכירים שטיפל בי, אבל הייתי משוכנע שהישועה עוד תגיע.
אחרי בירור עם חברים, המלצות, נבירה בנבכי האינטרנט וקריאת כל מאמר אקדמי בתחום, מצאתי לבסוף את ד"ר לנדסברג. יממה לפני הפגישה תהיתי כיצד אציג לו את מצבי ואשכנע אותו לבדוק את המקרה. לא רציתי להתחנן, אבל עשיתי משהו מאוד קרוב לזה, פרשתי לפניו את כל העזרים והתכשירים ל'דורותיהם' והכנתי טבלה ענקית עם כל ההיסטוריה הרפואית שלי. האפקט והסיפור המיוחד כנראה עשו את שלהם.
הבדיקה של ד"ר לנדסברג העלתה תמונה עגומה. הוא התקשה לראות איך עושים סדר בין כל הצלקות, הגדמים, הניתוחים והבצקות. סיכויי ההצלחה הקטנים והחשש מפני כישלון נוסף גרמו לו להתלבטות ארוכה.
למזלי, הוא החליט להרים את הכפפה. בעוד אני מקבל את חומר ההרדמה, ורגע לפני התחלת הניתוח, הודיתי לו על הרצון לנסות לשפר את חיי ולקחת אותי כפרויקט, בין אם הניתוח יצליח ובין אם לאו, ובלבי הכנתי את עצמי לכישלון נוסף. הדבר ממנו חששתי יותר מכל היא ההתאוששות, אבל כשהתעוררתי מיד הרגשתי בהבדל. סוף-סוף הצלחתי לנשום, להריח.
בדיעבד התברר לי שמורכבות הניתוח לא הייתה בקושי הטכני, אלא בקבלת ההחלטה הנכונה ובזכות נחישותי ואמונתי הצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי.
רק כעת, 7 חודשים אחרי, אני מתחיל לעכל את הבשורה. אני כבר לא סובל מיובש או אף סתום, לא משתמש יותר בטיפות אף, לא מדביק פלסטרים בלילה, לא משתמש בעזרים להרחבת שסתומי האף, לא שוטף סינוסים, לא ולא ולא - לא משתמש יותר בכלום.
אני מאושר, מרגיש מצוין, נושם טוב יותר, ישן מעולה ומרוכז הרבה יותר. ציון הדרך הגדול ביותר שלי היה כשזרקתי את כל התרופות והתכשירים. חוויתי סוג של לידה מחדש והחלטתי לחגוג את התאריך בו נותחתי. נתתי לתחושת הבטן להוביל אותי, הלכתי אל הלא נודע ובמבחן התוצאה הרווחתי את חיי בחזרה. יש הרגשה של תחושת ניצחון אל מול כל הסיכויים והכישלונות.
ואם יש מסקנה אחת מכל הסיפור שלי היא שאם משהו משבש לכם את איכות החיים, אל תוותרו, עשו הכל כדי לזכות באיכות החיים שמגיעה לכם.
ומה עושים אם בן או בת הזוג פשוט לא מפסיקים לנחור? אולי תשלחו להם את הסרטון הזה:
לפנייה לכתב/ת 
