5 טיפים: איך להשתחרר מהקנאה הרעילה

קנאה היא אולי הרגש השנוא ביותר: שוב ושוב אני נתקלת במתאמנים שמנסים קודם כל להכחיש את קיומה, וכשהם נאלצים להודות בה הם מייד מדגישים עד כמה הם שונאים את עצמם בגללה.

רבים מאמינים שמשהו אצלם לא בסדר. "זה לא טבעי להרגיש קנאה", הם אומרים, "אף אחד חוץ ממני לא מרגיש ככה", הם מוסיפים, ודורשים פתרון קסם שיגרום להם להפסיק לקנא באופן מיידי.

ביהדות הקנאה נחשבת למידה רעה, ופעם שמעתי מאם לתאומים את המשפט: "קנאה זה רגש שלא נכנס אלינו הביתה". כתאומה בעצמי, זה משפט לגמרי לא מציאותי בעיניי, כי תאומים באופן טבעי משווים את עצמם זה לזה.

איך אנחנו יודעים שזה רגש טבעי? כי הוא מתחיל כבר בילדות(צילום: shutterstock)

ובכל זאת, למרות מה שכולם חושבים, קנאה היא רגש טבעי ונורמלי, ואפילו בלתי מזיק. איך אני יודעת שהוא טבעי? קודם כל, כל תכונה שמצויה בנו כבר כשאנחנו ילדים ("גם אני רוצה!"), היא טבעית גם במבוגרים. שנית, יש לקנאה גם פן חיובי - היא הרגש שדוחף אותנו להשיג דברים ולהתפתח.

כשאנחנו מודים בקנאה ולא מנסים להכחיש אותה, היא חולפת כלעומת שבאה. הבעיה דווקא אינה הקנאה אלא השיפוט העצמי והרחמים העצמיים המתלווים אליה כמעט אוטומטית. הם אלו שמנציחים אותה והופכים אותה לרעילה.

אנחנו כועסים על עצמנו על עצם העובדה שאנו חשים קנאה, ומצדיקים זאת בכך שהכעס מועיל - הרי אם נכעס על עצמנו נשתנה, לא? אז זהו, שלא. ההלקאה העצמית גורמת לנו לחוש קטנים וחלשים ומותירה אותנו תקועים בדיוק במקום שממנו אנחנו מנסים לברוח.

קראו גם: 

5 טעויות של הורים שמגבירות קנאה בין אחים  

ההצלחה לא נמדדת בכסף - אז במה כן?  

השיפוט העצמי הוא למעשה סוג של רחמים עצמיים (שכן מהותו התבכיינות על איך שאנחנו מרגישים ועל התכונות שמאפיינות אותנו, ועליו נוספים גם הרחמים העצמיים על מה שאין לנו ויש לאחר. כלומר, קינה על נסיבות חיינו.

עם הרחמים העצמיים מתעוררת באופן אוטומטי גם טינה (טיפוח האשמה), שכן אם אני הקורבן, מישהו חייב להיות אשם - זה יכול להיות כלפי בן הזוג שעדיין לא הציע, או כלפי אלוהים שלא נתן לי ילד או שלא זִמן לחיי את "האחד". ואז חגיגת הרגשות הקשים הופכת לכאוס של ממש.

אז למה אף אחד לא מדבר על קנאה?

"אבל אף אחד סביבי לא מדבר על זה", אמרה לי השבוע מתאמנת, "לא בעלי, לא חברות ולא בעבודה". "ברור", עניתי לה, "כי כולם חושבים כמוך שלקנא זה פגם ולכן אינם מודים בכך, ולא אחת אף מכחישים את קנאתם".

אז אני מוכנה להיות הראשונה להודות: אני קנאית. שנים קינאתי באחותי התאומה שנחשבה יפה ממני, בחברות שהייתה להן זוגיות כשלי לא הייתה, בנשים צעירות ויפות ממני, ובמשך עונת הסקי אני מקנאה יום יום באנשים שעדיין גולשים לאחר שחופשתי כבר הסתיימה.

טוב הבנתי, אז איך משתחררים מזה?

רשימה של מעלותיכם והדברים הטובים שבחייכם לא תשכיח את הקנאה. זו תהיה לא יותר מרציונליזציה, שהיא הניסיון להסביר לעצמנו באופן הגיוני מדוע איננו צריכים להרגיש כפי שאנו מרגישים. ורציונליזציה, כפי שיודע כל מי שניסה זאת, לא תמיד עובדת, בטח שלא לאורך זמן. לפיכך אין טעם להשתמש בה, לא כלפי עצמכם ולא בניסיון לעודד אחרים.

הדרך להשתחרר מהקנאה פשוטה יחסית ומורכבת ממספר צעדים:

1. השלב הראשון הוא להודות בקנאה. אין צורך לצאת בהכרזות, אלא פשוט להודות בפני עצמכם בקיומה, ללא שיפוט עצמי. אם יש מישהו שאתם סומכים עליו שלא ישפוט אתכם או ימהר לחלק עצות - יועיל גם לשתף את רגשותיכם."כן, אני מקנאה שאחותי בהריון", "כן, אני מקנאה שהיא זכתה בקידום שרציתי". לעתים עצם ההכרה ברגש וביטויו תספיק ותאפשר לו להתפוגג.

2. השלב השני (ואולי עבור רבים הוא בעצם הראשון), הוא לקבל את עובדת קיומה של הקנאה מבלי לכעוס על עצמכם. גם אם לדעתכם אתם היחידים בעולם שמתמודדים עם קנאה, עדיין לקונן על כך לא יעזור. אך קבלת העובדה שאתם מקנאים תשחרר אנרגיה עצומה בה תוכלו להשתמש לשינוי המצב.

3. לפני שאתם מנסים לשנות את המצב, תנו לעצמכם רגע להיות. קחו כמה דקות ושבו בשקט בעודכם נותנים מקום לרגש מבלי להתכווח עמו.

4. שימו לב לרחמים העצמיים שמן הסתם התלבשו על הקנאה, ובמקום לבַכות על מה שאין, התחילו לחשוב על דרכים להשיג את רצונכם, או קבלו את העובדה שהדבר לא יקרה עוד. (ב"לא יקרה עוד" איני מתכוונת להכרזה כמו "לעולם לא תהיה לי זוגיות", אלא לעובדה, למשל, שלא ניתן להשיב את הזמן לאחור ולעולם לא נהיה צעירים ממה שאנחנו היום).

5. נכון שזה יותר חינני לפרגן, ונכון שבסיסו של כל שפע הוא הכרה בשפע שכבר קיים. אבל לעתים זה יהיה למעלה מכוחותיכם להכיל את זה שלאדם אחר יש בדיוק את מה שאתם רוצים, ויהיה עליכם לקחת מעט מרחק. כל עוד אינכם יוצרים נתק מוחלט או מפגינים חוסר כבוד לאחר, לא יקרה כלום אם תתנו לעצמכם רגע עד שתרגישו שאתם מסוגלים להתמודד עם המצב.

שרון שחף היא מומחית לאימון רגשי ומחברת הספר "100% בחירה".