רופאה: רצח האחות בחולון הוא לא "אירוע חריג"

"אני אישית לא מצליחה לעבוד. לא מצליחה לתאר את החיים ממשיכים כרגיל עד למקרה הבא, שעלול להיות כל אחד מאיתנו. לבי בוכה. אני מקנאה במי שיכול לשלוט ברגשותיו ולא לחשוב על איך להעניש את המטופלים. בראייה שלי, המטופלים צריכים לשבות איתנו".

אלו רק חלק מהתגובות הקשות שחלקו ביניהם היום רופאי משפחה, בתגובה על האירוע המחריד של רצח אחות בתפקיד אתמול (ג') בחולון. על אף ההד הציבורי שקיבלה התקיפה, שסיווג אותה כאירוע חריג, אנחנו לא צריכים לפשפש עמוק מדי בזיכרון כדי להיזכר במקרים קשים אחרים, החל ברצח העובדות הסוציאליות במרפאה בקריית יובל (ב-1992), שעדיין חרות בלבבות של כל מי שהכיר את הנרצחות, וכלה באלפי אירועי אלימות כלפי צוותים רפואיים שמדווחים מדי שנה.

מחאת הצוותים הרפואיים באיכילוב, היום. איך ייתכן שהציבור שותק?

הנפגעים נושאים איתם צלקות גופניות ונפשיות, יכולתם להתמסר לעבודתם נפגעת וזעקתם אינה נחשבת או נשמעת. זה גל שהולך וגואה שהמלחמה נגדו רופסת ובלתי מתואמת.

כותבת רופאה אחרת: "מטופל של רופאה שאני מכירה נתפס קונה נשק בשוק השחור כדי להרוג אותה, אחרי שאיים עליה מילולית". האסון שקרה אתמול הוא ביטוי לזילות בלתי נתפסת של חיי הצוות הרפואי וצוות המטפלים במערכת הבריאות הציבורית.

למרות מספר האירועים הרב, ועל אף הנזק הגדול שהם גורמים, טרם נשמע קולו של הציבור. איש לא הכריז על עצרת הזדהות ציבורית ומעטים המגזרים שהכריזו על שביתת הזדהות. האם דמנו מותר?

ומה עם ציבור המטופלים, שמקבל שירות מצוותים מסורים שנשחקים מדי יום מול מעמסת המטלות? מה עם מקבלי ההחלטות וקברניטי המערכת, שטרם מצאו דרך לאבטח את המרפאות והמחלקות?

מנהל רפואי כינה זאת "אירוע חריג", אבל בשנה שעברה ניסה מטופל להצית רופא בחדר נעול. הרופא הצליח להיחלץ רק לאחר שהמטופל איבד את הכרתו בעקבות שאיפת עשן. לצערנו, עמיתיי מונים עוד ועוד אירועים דומים.

הסיבות שהובילו לזוועה הזו מתחילות בשתיקה

הגיע הזמן שניזכר: האדישות הורגת. האחריות מוטלת הן על כתפיהם של מי שחייבים לאבטח את צוותי הרפואה, אבל הגיע הזמן גם לבדק בית בקרב מנהלים רפואיים והנהלות שהפכו מטופלים ללקוחות. ובמקרים מסוימים, המנהלים מצדיקים לקוחות, גם כשהם מתלהמים. 

האדישות של הציבור מזעזעת, כאילו הכאב הוא רק שלנו. נרצחת אישה בת 55 בעת טיפול במטופליה, ואין הפגנה. אין יצאה לרחובות, אין גל גורף של תגובה מצד מקבלי הטיפול והשירות. האדישות הזו היא חלק מהשתיקה הרועמת המאפשרת את התנהלותה הגרועה של מערכת הבריאות - ממשבר למשבר, בחסר מתמיד של כוח אדם ומשאבים, שפוגע בכולנו.

הדרשנות, השיח האלים, האווירה שמאפשרת להתנער ולהמשיך הלאה כאילו אנחנו לא חלק משלם אחד, כל אלו מאפשרים לאירועים כאלה לקרות.

אנו, אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים בשירות הכלל, מצפים לשמוע את קולו של הציבור, לפגוש את ההזדהות עם הכאב הזה, שאמור להיות של כולנו.

זהו כאבה של חברה המאבדת את דרכה, וכל אזרח שלא יחפש את הדרך להביע הזדהות עם מחאת אנשי מערכת הבריאות - סולל את הדרך בשתיקתו לאירוע הבא.

רק יחד, מטופלים ומטפלים, נאזור כוחות לנווט את עצמנו אל מחוץ למבוך ההזוי שאליו נקלענו, ולמצוא את הדרך להחזיר את האווירה הטיפולית למחוזותינו.

רק אם צוותי הרפואה יפסיקו להיות בתחתית הפירמידה של חלק מארגוני הבריאות, ויוכלו לתת טיפול הולם, יתפתח האמון ההדדי ונוכל לחזור לעולם שפוי, שבו יינתן טיפול מסור באווירה של כבוד הדדי.

ובאווירה קשה זו, אני מפצירה בכל מי שמוכן להתנער מהאדישות – לחשוב כיצד נוכל למחוק תופעות כאלו בעתיד.

ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה.

סניף קופת חולים אחרי ההצתה: