מעבדות לחירות: כך השתחררה טלי ממאניה - דפרסיה

מה אתם עושים כשיש לכם אירוע בערב? סביר להניח שמתקלחים, מתלבשים ונוסעים, לא? תארו לכם שלפני כל אירוע הייתם צריכים להתלבט איך אקח את הכדורים? האם ישימו לב לזה שאני תחת השפעה של כדור פסיכיאטרי? אם לא אצליח לעמוד על הרגליים, מה יקרה אז?

כך נראו החיים שלי. מחלת המאניה דיפרסיה פרצה לחיי לפני כ-10 שנים בהיותי בת 33, עוד לפני שבכלל הספקתי להכיר את עצמי ולחוות משהו בחיים הללו. בני היה אז בן 11 ולאחר תהיות ובדיקות רבות אבחנו אותי כחולה. כשגיליתי זאת, כעסתי מאוד. כעס בעוצמה שלא חוויתי מעולם, הכל בי געש. כעסתי על כל העולם ובעיקר על אלוהים - זה שבו אני מאמינה באמונה שלמה. ממש לא רציתי להאמין שזה באמת קורה דווקא לי.

בהמשך התחילו מצבי רוח קיצוניים, מפסגת השמחה הגבוהה ביותר, שזה כולל דיבור המהיר, קידמתי פרויקטים, הרגשתי תותחית בעבודה ובעשייה פרודוקטיבית ימים שלמים ברצף בלי לחוש עייפות ובלי לישון. מהמקום הגבוה הזה לפתע צללתי ברגע אחד אל מעמקי הנפילה. חוויתי ירידות במצב הרוח ברמה קיצונית, עד כדי רצון למות, לעיתים אפילו הגעתי למצב שבו תכננתי לפרטי פרטים איך אמות.

קראו עוד:

חיים מקצה לקצה: להתמודד עם מאניה-דיפרסיה

החיים עם דודה מאניה ודוד דיכאון. טור אישי

בהתחלה הייתי מאושפזת בסדרת אשפוזי יום ארוכים שמטרתם הייתה להעמיד אותי על הרגליים, להתאים לי את הכדורים הנכונים ובכלל לאזן אותי. כל זה גם עזר לי לבצע את המטלות הכי קטנות כמו להתקלח, להחליף מצעים, לכבס ובעצם כל פעולה יום יומית פשוטה. אך התלות בכדורים ותיכנון מערך החיים סביבם הקשה עליי מאוד.

אם למשל רציתי לצאת בערב, התלבטתי במשך שעות ארוכות האם ומתי ליטול את הכדורים כי אם נוטלים את הכדורים מאוחר מדי זה משפיע על ההשכמה בבוקר ובהמשך ישיר גם על כל מהלך היום.

ההתמודדות עם המחלה לאורך השנים הייתה קשה בכל מובן. נטילת כדורים פסיכיאטרים בכמויות גדולות כוללים תופעות הלוואי ויש לזה השפעה ישירה על הגוף כולל עלייה במשקל.

הקושי קיים גם בסתירה, כי מצד אחד הכדורים שאני לוקחת הם אלו שעוזרים לי להתמודד עם המחלה ולחוות שפיות, מצד שני הם גורמים לרעב ולהשמנת יתר עד כדי כך שלפעמים אנשים חושבים שאני בהריון וקמים בשבילי באוטובוס. זה מביך, ובעיקר מאד מתסכל.

ההתמודדות עם המחלה לאורך השנים הייתה קשה בכל מובן

"פשוט לא זכרתי שאני אמא"

כשאני חושבת על זה, לצערי הרב, עובדת עצם היותי אימא לא הקלה עליי. פגיעתה של המחלה הייתה כה קשה, עד כדי איבוד זיכרון טוטאלי. פשוט לא זכרתי שאני אמא. לא חשבתי על כלום מלבד הכאבים והייסורים הקשים והנפשיים שהיו לי. ממש טבעתי בתוכם. היום אני יודעת שבתת מודע היה לי את הרצון להילחם בשביל בני, אבל במודע זה לא היה שם.

בני יקירי, חווה איתי מצבים לא פשוטים בהתקפים, אבל תמיד ידע איך להרגיע אותי. אני זוכרת איך הוא היה מבקש ממני כילד לנשום ולהירגע. אף פעם לא נלחץ ולא תמיד הבנתי איך הוא הצליח להיות כל כך חזק לידי.

לעתים הייתי אפילו במצב גופני מעוות בגלל תופעות הלוואי של הכדורים והמחלה ובקושי הלכתי, הוא לקח אותי לסיבוב בשכונה ואמר לי: "אמא, אל תדאגי אני שומר עלייך, הכל בסדר. אם בא לך להקיא- תקיאי..", כשפגש שכנים או חברים שלו לכיתה הוא לא התבייש לרגע, תמיד היה עם ראש מורם ולא הסתיר את עובדת היותי אימו. אין לי ספק שהיה לו חלק גדול בשיקום שלי ובחזרה אל עצמי.

היציאה לחירות

התמזל מזלי להיות מטופלת על ידי פסיכיאטר שיום לפני תום האשפוז דאג שלפני ש"אצא לעולם" – נטפל גם בתוכניות ההמשך על מנת שלא אידרדר שוב. הוא ביקש עבורי ובשמי סל שיקום, שיאפשר לי ליווי של מדריכת שיקום ועובדת סוציאלית.

צוות השיקום היה גלגל הצלה עם תחילתה של ההתמודדות מול החיים אחרי האשפוז - ולמרות אי האמון שהבעתי בהתחלה - הם לא ויתרו, עבדו ללא לאות והביאו אותי ממצב שבו לא יצאתי מפתח הבית, ועד "ההישג" של יציאה פשוטה לטיול בשכונה, התמודדות עם החושך, הליכה לסופר ועוד. לאט לאט הם הגדילו את הטווח שבו יכולתי ללכת ודחפו אותי אפילו לצאת ללמוד את מה שאני עושה היום - מדריכת שיקום לנפגעי נפש בעיר קריית אונו.

התברכתי בצוות אדיר, עצום, מעניק, מכיל, מקבל, תומך וכולם כאחד הם מקור ההשראה שלי, לא אשכח שהפסיכיאטר שלי לא ויתר עליי ולו לרגע אחד ואפילו אמר לי יום אחד: "גם על אלונקה את מגיעה לאשפוז יום, אני מהבית ומרחוק לא אטפל בך". זה עורר בי את הדחף להילחם על חיי בחזרה כל יום מחדש. גם העו"סית ומדריכת השיקום מעמותת אנוש שליוו אותי הן מקור ההשראה שלי אבל יותר מכולם הוא בני תומר, שמקבל, מכיל ומעריץ אותי ואת יכולתי. אין עוד ילד כזה בעולם כולו.

היום אני מדריכה מתמודדים אחרים. מגשימה את החלום שלי, זה שחלמתי בזמנים קשים. הניסיון הראה לי שמתמודד יכול להבין מתמודד אחר, להרגיש אותו, להבין עוד יותר את המצוקות, את תופעות הלוואי הקשות, את ההבנה כי ההתאוששות והתקומה היא קשה מנשוא אך אפשרית. זהו הערך המוסף בהיותי מדריכה! אני בעצמי מתמודדת עם מגבלה נפשית. ולא מתביישת לומר זאת.

אם מדברים על פסח בהקשר של חירות, וחופש לנפש, החופש עבורי זה לעשות את מה שאני עושה היום, לחוות את ההנאה האבסולוטית שיש לי בעבודה- מדריכת שיקום לנפגעי נפש שאותם אני אוהבת הכי בעולם.

החירות היא ההבנה, ההכלה והקבלה של המצב שלי - ולדעת שזאת המתנה שלי, שזה נס, עצם זה שאני כאן ועכשיו יכולה לדבר על זה בלשון עבר ולחייך, כי שום דבר לא קורה בלי סיבה. החופש הוא במחשבות בראש שלי, הביטחון בעצמי ובנפש שלי שהכול פתור ומסודר והידיעה שהיום אני טלי חדשה ומשופרת בהרבה מובנים עם המון אהבה וחמלה כלפיי ולאחרים.

אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש מעניקה למתמודדים עם מגבלה נפשית שירותי שיקום המבוססים על התאמה אישית ועל ערכי גישת ההחלמה, המאפשרים לאדם לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות