"בת שבע, אני מצטער להודיע לך". כרוניקה של אם שכולה

"במהלך הבוקר קבלתי טלפון שגרתי ותמים שהזמין אותי למשרד האחות הראשית. ניגשתי לחדרה בשלוות נפש. סביב השולחן ישבו חברי ההנהלה הרפואית ועוד מספר אנשים במדים, בהרכב דומה לישיבות המוכרות לי בעת היערכות בית החולים לשעת חירום, עדיין לא חשבתי שמשהו רע קרה".

באותו בוקר, 8 באוגוסט 2003, בדרכה מביתה במושב אודים לעבודתה בבית החולים לניאדו בנתניה, האזינה בת שבע אורן, שעבדה באותם ימים כאחות דיאליזה בבית החולים, לרדיו. החרדה, שהפכה לחברתה הקרובה מאז שבנה רועי התגייס לשייטת, ליוותה אותה גם באותו בוקר. תודה לאל, הבוקר לא היו דיווחים על פעולה צבאית עם נפגעים.

כשנכנסה לחדר הישיבות, ניגש אליה אדם במדים, הושיט את ידו ואמר לה באופן ברור, חד משמעי וללא הנחות: "בת שבע, אני מצטער להודיע לך שרועי נהרג". "רגע אחד", היא חשבה בלבה. בכל זאת אחות שעסקה כל חייה בהצלת חיים, "אולי נפגע? אולי נפצע קשה? תן לי צ'אנס להילחם על חיי בני, זו הרי העבודה שלי!" היא ניסתה לתת למודיע לתקן את דבריו, לחזור בו, לומר "סליחה, טעות, הוא נפגע" אבל לא. המודיע נאלם דום.

רועי אורן עם בת שבע, אמו וחברים. בשנה הראשונה לא הגיעה לאזכרה, פחדה שהמשמעות תהיה שהיא קיבלה את מותו(צילום מתוך אלבום משפחתי)

ערב קודם, בשעה חמש, רועי התקשר אליה ומסר שלא יגיע "מחר" אלא "מחרתיים". המשפחה נערכה לכבוד המפגש. נקנו ליצ'י וגבינת עזים, הופשרו עופיונים להכנת ממולאים, ואת הסנדלים החדשים שביקש הניחו הוריו על מיטתו, להפתיע אותו.

אחרי ההודעה, הובאה בת שבע לביתה. גדי, בעלה, הקדים אותה. בשובו הביתה המתינו לו אנשים במדים. הוא שאל אם הם זקוקים לעזרה, הם השיבו בשלילה ורק שאלו אם זה ביתו. לאחר דקות אחדות הם דפקו בדלת ובישרו לו את הבשורה האיומה. זו הייתה רעידת אדמה. בשביל גדי זה אובדן שני, אחיו נפל במלחמת יום כיפור.

השנה ראשונה אחרי מותו של רועי

בת שבע חוזרת לעבודתה כאחראית יחידת הדיאליזה מיד בתום השבעה. חבריה לעבודה חשבו שכך ייטב. היא לא יודעת. היא ממוסכת, רואה את העולם בצורה אחרת. העולם הוא אחר. הוא חדש ולא מאיר פנים. היא מגיעה לעבודה, אך מתקשה מול החולים הקשים. נבוכה מול רצונם לחבק ולתמוך. חילופי תפקידים?

לא רוצה להגיע לבית העלמין. לא רוצה לקבל שרועי איננו. אם תגיע לבית העלמין, אמרה, זה סימן שהיא מקבלת את מותו. "אני אוהבת לשבת בחדרו, להסניף ריחות שאולי נשארו. משהו ממנו. ממתינה מול החלון, אולי יגיע". התנגשות בין השכל לרגש.

המשפחה מתחילה את מסעה ב"חיים החדשים", שפופה ורכונה. מסע נוראי, שיש בו רגעי כעס ותסכול ואיבוד שפיות.

אחרי שנתיים - אוגוסט 2005

החדר של רועי נשאר פתוח וריק. קופסת הקרטון ובה הציוד האישי מונחת בפינה. אף אחד לא מסוגל לפתוח אותה. זה כואב. מתחברים אל רועי רק באמצעות הכאב.

גופים שונים, כולל השייטת, מציעים לכתוב דברים לזכרו של רועי, להוציא חוברת. בת שבע וגדי עדיין לא מסוגלים לראות את רועי מונצח. עדיין לא קולטים שהוא איננו. מסרבים לדבר עליו כעל מי שהיה ואיננו. זה אכזרי מדי ובלתי נתפס.

אחרי שנתיים, הקופסה עם הדברים שלו עוד הייתה מונחת בפינה. רועי ז"ל עם הרמטכ"ל דאז יעלון(צילום מתוך אלבום משפחתי)

הם בטוחים שרועי משקיף עליהם מהמקום בו הוא נמצא, רואה את הכאב הבלתי נסבל של הוריו, אחותו רעות ואחיו אורי. את הגעגועים העמוקים שלא באים על סיפוקם, אבל גם את החיים שנמשכים למרות ואף על פי כן.

אחרי שלוש שנים - אוגוסט 2006

בת שבע מתחילה לחזור לבשל. בשלנית המשפחה עצרה את פעילותה במטבח מיד עם האסון. לא הייתה מסוגלת. בעצמה יכולה הייתה לשכוח לאכול. ככה יומיים שלושה. ואחר כך מסתפקת בשוקולד. מכורה למתוק.

גדי, אב המשפחה, רכש ספר בישול והחל לבשל בעצמו. המשפחה חייבת לשרוד. בבית עצוב. כל אחד חזר לשגרה כלשהי. אין ריגושים ואין שמחות. חיים מיום ליום. בת שבע לא חזרה לשיר במקהלה, ואף נמנעת מריקודי העם השבועיים שהיו לה כשגרה.

אחרי שש שנים - אוגוסט 2009

"אי אפשר לתאר במילים את ההלם ואת הכאב ואת התקוממות כנגד הגזירה האיומה. לקבור בן שהיה בריא וחזק, ועשר שעות קודם לכן דיבר איתך בטלפון והבטיח לבוא לשבת - אין אכזרי מזה!" קראה בת שבע ליד הקבר שש שנים לאחר מותו של רועי. בדיעבד התברר שהיחידה של רועי יצאה לתפוס מבוקשים בשכם. במהלך היתקלות ויריות כדור חדר את הקסדה והרג אותו.

כשהחברים של רועי לצוות באו לנחם, הם אמרו להורים "אתם איבדתם ילד, מעכשיו יש לכם 13 ילדים". הם שומרים על קשר ומחזקים. החברים במושב הם כמו משפחה אחת גדולה עבור משפחת אורן בהרכבה החסר.

עם כל העזרה והתמיכה של בני המשפחה, החברים הידידים ושל היחידה, הכאב קשה מנשוא. "הבית כבר אינו אותו הבית, ואנחנו לא מי שהיינו", פסקה בת שבע.

עולים חששות שכולם יתרגלו לעובדה שרועי איננו. שעם הזמן הדמות תתפוגג בתודעה של אלו שהכירו אותו. עכשיו כבר חשוב לבת שבע לדבר על רועי, להזכיר ולהנציח.

במרכז מושב אודים, ביתו של רועי, הציבה היחידה עוגן כאנדרטת זיכרון, עליו כתוב סיפור הקרב בו נהרג רועי.

החברים לצוות אמרו: "איבדתם ילד, אבל הרווחתם 13". רועי ז"ל בטקס הענקת דרגה(צילום מתוך אלבום משפחתי)

בחדרו של רועי הדברים נותרו כפי שהיו. המדים תלויים בארון וכך גם כלי הרחצה. אשליה כזאת, שאולי יום אחד...

אחרי 11 שנים - אוגוסט 2014

"זה עתה הסתיימה מערכה נוספת בה הקריבו עוד 64 'רועיים' לוחמים את חייהם. כולם היו בני", קוראת בת שבע באזכרה לרועי, בימיו האחרונים של מבצע צוק איתן.

בת שבע גיבשה תפיסת עולם על החיים כאם שכולה וכאם לאחים שכולים. כואבת עם משפחות חללי המבצע האחרון. כואבת במיוחד כי יודעת היטב מה עוד צפוי להם. המחשבות, הכאבים, הגעגועים. בד בבד היא נרגשת מהפגנת האחדות בתקופת המבצע, דבר שמחזק את הקשר בין האנשים ואת הזיקה לארץ. מתפללת שנפסיק להספיד את בנינו.

בחיי היומיום, לוקחת בת שבע אחריות על חייה לאחר יציאתה לגמלאות. היא לומדת תפירה, מטפלת בגינה ובבוסתן ליד ביתה ומוצאת בכך רוגע ועניין.

לקראת ערב העצמאות 2017 - כמעט 14 שנה אחרי

המועקה מורגשת, בדיוק כמו ביום ההודעה שרועי נהרג. אבל היום יודעת בת שבע כיצד לא להשבית את שמחת האחרים. יודעת להסתיר.

מרגישה שבכל השנים הללו התחזק מאוד הקשר עם המשפחה המורחבת, עליה נמנים גם בני המושב והחברים.

מאוד מחוברת לנושא השואה. ביום השואה נוהגת לצפות בכל התוכניות הקשות, כואבת איתם, כאב שאולי מעניק לה פרופורציות לחיים. היא מרגישה שהאובדן של רועי שלה ממלא את הצוואה של השואה, שתהיה לנו מדינה משלנו ושנהיה עם חזק ונוכל לחיות בזכות עצמנו

.

מסוגלת להכיל עצב רב שקרה לפני שנים ארוכות. לעומת זאת, כאשר מתרחש אסון עכשווי, ומודיעים בתקשורת, היא מתרחקת ונמנעת מכניסה לפרטים. מגנה על עצמה. חוששת. קרוב מדי.

ביום הזיכרון לחללי צהל היא כואבת את מותו של רועי והחללים האחרים. בזמנו היא התלבטה אם לקיים שתי אזכרות בשנה, הלאומית והפרטית. עם הזמן הבינה שאלו שתי הזדמנויות להזכיר את רועי, להגיד עליו משהו, לזכור אותו. ובכך היא רוצה מאוד.

עד מותו של רועי חשבה על עצמה כעל חזקה ביותר. לאחר האובדן הבינה שהיא לא. נאבקה בחוסר היכולת להתמודד. מוצאת את עצמה הולכת אחת לחודשיים לבית העלמין. בלי אזכרות, בלי קרובים ובלי פרחים. רק היא והוא. מדברת אליו, מתייעצת מספרת. יודעת שהמצבה היא רק אבן, אבל אין משהו אחר.

ובכל זאת עם השנים וליד העצב, גם מתנות קטנות. בוחרת לעשות את הדברים שגורמים לה לטוב. שעורי הצ'ייקונג המשלבים מדיטציה עם פעילות גופנית מעניקים אנרגיות טובות לכל היום. ריצות, טיפול בגינה ובפרחים, תפירה, הכנת צעיפים ומחרוזות מבד ויכולות נוספות שלא ידעה שקיימות בה לפני האובדן. רעות ואורי התבגרו, והיא בשלה מכל בחינה להגדלת המשפחה.

ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה לשכולים ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"