אתה פה חסר לי

"היה לך סיפור אהבה מהאגדות, אבל אם הוא היה חי אז יכול להיות שהייתם מתגרשים", היא אמרה. הנשים שישבו על הספה לצידה התאבנו. יכולתי לראות את האוויר נעלם להן מהגוף. תמיד יש מישהי שזורקת מילים לחלל ההרצאה שלי, אבל מעולם הן לא נשמעו כמו המשפט הקצר שעמד בינינו, קר כמו מצבת שיש. "את אומרת שצריך לקחת הכל בפרופורציות, אבל במציאות זה לא תמיד אפשרי", היא הוסיפה.

הנשים שישבו מולי היו חבורה עליזה ומקסימה בגיל שבו נכנסים להריון שלישי לפני שיהיה מאוחר. הן הביטו בי במבט מתנצל, אבל לא היה בו צורך. "את צודקת", עניתי לה, "המציאות חזקה מהכל. יכול להיות שהייתי ממשיכה לצעוק עליו שיוריד את הרגליים מהשולחן ונוזפת שלא יאכל מהסיר והיינו מתווכחים על שטויות עד שהיינו מתגרשים. אבל יכול להיות שלא. אני לא מגדת עתידות, אבל אני יכולה להגיד לך בוודאות שאם תמשיכי להגיד "אם..אז..", אז בטוח תרגישי תקועה בחיים שלך".

אני מכירה את סט המחשבות הזה, שכאילו נותן מוטיבציה אבל עושה בדיוק ההיפך: אם היה לי כסף אז הייתי הולכת לטיפול, אם הייתי רזה אז הייתי מתחילה לרוץ, אם היתה לי זוגיות אז הייתי מאושרת, אם הייתי מתעקשת שלא יחתום קבע אז הייתי מביאה לו פרחים הביתה ולא לבית הקברות.

25 שנה עברו מאז שאיבדתי את בן הזוג שלי בשביל שלום שלא הגיע. 25 שנה שאני לא משתמשת במילה "אם" ולא עושה השוואות ולא אומרת הלוואי ולא מחכה למשיח, כי לא בא לי שהוא יחזור, הנסיך הקטן מפלוגה ב' וימצא מלכה שקמטי הזמן חרצו בה את השנים.

איבדתי את בן הזוג שלי עבור שלום שלא הגיע

הבנתי שהחיים קצרים מדי

כשערן נהרג הוא הותיר אותי עם התובנה שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על אנשים שאני לא מעריכה או דברים שלא עושים לי טוב. לפעמים אני נתקעת במקומות האפלים האלה בגלל הנטייה הדפוקה שלי למצוא את הטוב בכל דבר, אבל בכל פעם השרירים שלי צועקים שהחיים נזילים וברי חלוף, ואני משתחררת.

לא תמיד זה קל. כמו כולם לפעמים אני נופלת למרמרת, מתעצבנת משטויות, לא סופרת עד 2 לפני שיורה, אבל אני באמת משתדלת. למדתי להגיד 'כן' כמעט לכל דבר, במקום ה'לא' האוטומטי שתמיד הייתי אומרת, ואני מנסה לגמוע תמיד את חצי הכוס המלאה מתוך רצון לחוות את כמות הימים שהגורל מזמן לי.

כשהייתי בת 23 התמודדתי לראשונה עם הפחד שלעולם לא אתאהב שוב, שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו, ושאני עלולה לאבד הכל שוב פעם. כל אחד מהפחדים האלה משתק בפני עצמו, שלושתם ביחד זה מבצע שאף אחת לא רוצה להשתתף בו.

כעבור כמה שנים התאהבתי והתחתנתי וילדתי והתגרשתי, וחוויתי את הפחדים האלה מחדש. לא משנה איך את מאבדת מישהו, את תמיד זוכרת את השגיאות שעשית בקשר ביניכם, את הפעם ההיא שאת ממש מצטערת עליה ואת הרגעים היפים שהיו לכם ביחד. את מתמודדת עם חרדת נטישה, פחד להיות לבד וקושי לתת את כולך למישהו שאולי יעזוב אותך מתישהו.

אני מכירה רק דרך אחת להתמודד עם פחד – להסתכל לו בלבן של העין ולראות מי ממצמץ ראשון. אני לא עושה את זה מעודף תעוזה, אלא מעודף פחדנות, כמו הילד הכי חלש בכיתה שמתחצף לבריון של בית הספר, כמו כלב צ'יוואווה זעיר שנובח על כל מי שגדול ממנו. לפעמים אני נדהמת מעצמי, ברוב המקרים אני צוחקת ובחלקם גם מצליחה.

אני לא יודעת מה היה קורה אם ערן לא היה מ"פ צנחנים. כנראה הוא לא היה מסתער על חוליית מחבלים ולא היה נורה בצווארו ובחזהו מצלף של החיזבאללה. כנראה היינו מתחתנים. אולי לא הייתי כותבת את הטור הזה כי מסלול חיי היה מוביל אותי למקום אחר לגמרי.

אולי. ואולי לא. אני לא יכולה לשנות את העבר, אבל אני יכולה לחיות בצורה שתשפיע על העתיד. רובנו מתלוננים שרע לנו, שאנחנו תקועים בעבודה או בנישואים או בכלל, ולא עושים עם זה כלום – עד שקורה משהו מזעזע.

אל תחכו שמישהו יקר ימות לכם, שתחטפו סרטן או תעברו טראומה שתגרום לכם לקבל פרופורציות. תחיו את חייכם כפי שאתם חולמים עכשיו, כי זה לא משנה כמה שנים אתם חיים, משנה מה אתם עושים בזמן הזה.

לזכר רס"ן ערן אלכאווי, מ"פ צנחנים 202 שנהרג בתאריך 20.2.1992

שלך,

גאיה קורן,

עיתונאית בידיעות אחרונות, מנטורית לשינוי חיובי בחיים ומרצה אני מלכה! להערכה עצמית.