בזכות ניתוח בעיניה - איינה בת השלוש ראתה לראשונה את אמה

לכבוד יום הולדתו ה-80, העניק לעצמו איש העסקים מוריס קאהן מתנה מיוחדת במינה: הוא החליט לתמוך במרפאת העיניים בעיר ג'ינקה (Jinka) שבדרום אתיופיה, ששיעור העיוורון בה הוא מהגבוהים בעולם בעקבות מחלות עיניים פשוטות יחסית לריפוי כמו קטרקט וטרכומה.

תמיכתו במרפאה אפשרה לצוות של רופאים ומתנדבים לטוס אליה מישראל פעם בשנה ולבצע ניתוחים שישיבו לחולים את מאור עיניהם. בו בזמן הם יוכלו להכשיר את הצוות המקומי לבצע את הניתוחים באופן עצמאי בשאר הזמן. השנה החלטתי להצטרף למשלחת.

כמה ימים לפני הטיסה שקלנו לדחות את הנסיעה מסיבות משפחתיות, אבל תמונה שקיבלנו מהצוות המקדים, שהגיע לג'ינקה שבועיים קודם לכן כדי להתארגן ולזמן את החולים, גרמה לנו להחליט לנסוע בכל זאת. זה היה צילום של ילדה בת 3 מאחד השבטים באזור, שמה היה איינה. היא עיוורת מלידה והגיעה למרפאה בתום מסע מתיש בן שלושה ימים.

שלוש שנים החזיקה האם את בתה בזרועותיה כדי להעניק לה תחושת ביטחון. האם והבת במרפאה בג'ינקה

צילום הילדה בזרועות אמה נגע מאוד ללבנו. "למרות הכל, ובגלל הכל, ניסע", החלטנו. לאחר טיסה של שבע שעות, שהייתה רק הקדמה לחמש שעות של נסיעה בשבילי עפר, הגענו לג'ינקה. זאת הייתה שעת לילה, והציפייה הייתה גדולה לקראת המפגש עם איינה ביום המחרת. ידעתי שחייה וחיי אמה עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה, וכל הלילה ניסיתי לדמיין מה מרגישים כשפוקחים עיניים ורואים בפעם הראשונה.

הבוקר סוף סוף הגיע, ועמו הפגישה. אמה של איינה, אישה יפהפייה עם נשמה טהורה, סיפרה לנו שבמשך שלוש שנים היא החזיקה את בתה בזרועותיה כל היום כדי לשמור עליה מכל פגע ולהעניק לה תחושת ביטחון.

שלב ההרדמה שקדם לניתוח היה השלב הקשה ביותר. צריך היה לנתק את הילדה מאמה, לראשונה בחייה, למשך מספר שעות. הרי ריח אמה והמגע שלה היו שם תמיד, והעניקו לאיינה את תחושת הביטחון. הפרידה ההכרחית הזו כיווצה את ליבי. האחות לקחה את הילדה בזהירות רבה, אך לא עברו 30 שניות ואיינה החלה לבכות בכי קורע לב, ואני כמעט לא הצלחתי לעמוד בו.

ביקשתי לנסות ולהרגיע את הילדה – עטפתי אותה בזרועותיי והחזקתי אותה קרוב קרוב, כדי שתרגיש את חום גופי ואת הלמות לבי. שרתי לה שיר בעברית שתמיד מרגיע אותי, בתקווה שתרגיש שהיא מוקפת באהבה. ניסיתי להעביר לה את התחושה שעוד מעט תזכה למתנה נפלאה – מאור עיניה – ושרגעי הכאב האלה יוחלפו באושר גדול ויהיו שווים את הכל.

ניסיתי לשיר לה שיר מרגיע בעברית. איינה בוכה אחרי הניתוק מאמה

הצוות הרפואי והמתנדבים הדהימו אותי. כל אחד מהם ניסה לעשות כל מה שביכולתו כדי להרגיע את הילדה, ולאחר 40 דקות ארוכות הצלחנו, וד"ר איתי בן ציון, רופא העיניים המתנדב, התחיל בניתוח.

לא נותרה עין יבשה בחדר

השתררה דממה בחדר. הרגשתי שכל אחד מאיתנו נושא תפילה לאלוהיו שהניתוח יעבור בשלום. בזמן הניתוח המתנדבים סיפרו לי על חששותיה של האם להגיע עם בתה לג'ינקה. למרות קשיי השפה והקושי בתקשורת, הצוות היה צריך לרכוש את אמון האם ולגרום לה להבין שהיא מביאה את בתה למקום בטוח ולאנשים שרוצים בטובתן. חוסר הוודאות סביב המקרה של איינה היה כה גדול, עד כי המתנדבים לא היו בטוחים שיזדמן להם לנתח את הילדה עד הרגע שבו שתיהן עלו על המשאית.

הניתוח עבר בשלום, ולנו  נותר לחכות ליום המחרת שבו יורידו את התחבושות. צוות המתנדבים והרופאים המשיכו לנתח חולים נוספים, ולטפל בכל אחד מהם במסירות יוצאת דופן.

השלימה פערים של שלוש שנים ביום אחד. איינה אחרי הניתוח

בבוקר הגענו למרפאה כדי להיות נוכחים ברגע שבו יורידו את התחבושות מעיניה של איינה. את המתח באוויר ניתן היה לחתוך בסכין – כולנו עמדנו מסביב בהתרגשות ובתפילה. איינה פקחה את עיניה לאט לאט, ומיד ראינו שהיא מזהה אור. לאט לאט היא החלה

ללטף את פניה של אמה ולחייך. ההתרגשות הגיעה לשיאה ולא נותרה עין יבשה בחדר. מספר שעות לאחר מכן הצליחה איינה, שרק אתמול הייתה עיוורת לחלוטין, לראות את הסובבים אותה.

כעבור זמן קצר החלה איינה ללכת, לראשונה בחייה. שלוש שנים, כל חייה, בילתה איינה בזרועות אמה ואפילו לא זחלה. עכשיו היא סגרה את הפערים שנכפו עליה בתוך יום. היא התרוצצה במרפאה בהתרגשות וצחקה צחוק משוחרר של ילדה בת שלוש. זה היה לא פחות מנס.

ההתרגשות הייתה עצומה, והרגשתי צורך לצאת החוצה לנשום קצת אוויר. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי. ניסיתי לכתוב לאחותי ולתאר לה את עוצמת החוויה שמילאה את גופי ונשמתי, אך לא מצאתי מילים. באותו רגע הבנתי איזו זכות גדולה ניתנה לי. 

מוריס חשב שהעניק לעצמו מתנה, אך למעשה הוא העניק אותה לכל מי שהשתתף במשלחת. אף אחד מאיתנו לא חזר הביתה אותו האדם שהיה כשהגיע לג'ינקה.

הכותבת היא העוזרת האישית של מוריס קאהן שהתלוותה למסע לאתיופיה