.jpg)
מה בסך הכל אנחנו רוצים: קצת אהבה
יש ימים כאלה, שאתם רוצים שייגמרו עוד לפני שהתחילו אבל צריך לזכור שדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות. אז את יכולה לשחרר ולהניח לדברים להיות כפי שהם, רק כשאת מבינה שלא הכל קשור אלייך. נכון, זה מאתגר, כי בסופו של יום, כולנו יצורים אגואיסטים שחושבים על טובתנו האישית גם כשאנחנו פועלים למען הכלל
יש את הימים האלה. שהכל טוב, אין לך סיבה להתלונן, וכל מה שאת צריכה זה לקום כבר מהמיטה ולחייך לעולם, אבל לא בא לך. את רק רוצה להמשיך לשכב שם, לבהות בתקרה ושמישהו יגיש לך קפה למיטה. אין מישהו, אז את מעיפה את השמיכה, מטיחה את הרגליים ברצפה כאילו היא עשתה לך משהו ומכינה קפה מר כמו הפרצוף שלך, ממותק בדבש כמו החלומות שנעלמו לך.
באמת שאין לך על מה להתלונן. לא שמנת, יש לך מה ללבוש, הקריירה טפו טפו ממריאה, יש מי שאוהב אותך, הילדים לא צריכים שתסיעי, תקחי, תקני להם שום דבר, באמת, הכל דבש. ואת מצוברחת. רחמים עצמיים הם מקום המפלט של החלשים, של אלה שלא רוצים להתמודד, המפונקים שרגילים שמישהו אחר יעשה בשבילם הכל, אבל לפעמים כל כך כיף לנער מעצמך אחריות ולהיות הילדה הקטנה שצריכים לדאוג לה.
עוד כתבות של גאיה:
הקשר המפתיע בין אומגה ומערכות יחסים
תפסיקו לנסות לסדר כל דבר, תנו לחיים להיות
אני עוברת לספל הקפה השני ומנסה להבין מה קרה כאן. אתמול בערב קיבלתי טלפון בענייני עבודה, שחירב לי את המצב רוח. זאת הייתה שיחה שמצד אחד החמיאה לי ומצד שני הורידה אותי, הפרטים לא רלוונטיים, אבל השיחה שקעה לי בבטן כמו בטון. ערערה אותי.
כל אחת מכירה את השיחה שמערערת אותה תוך דקה – זאת יכולה להיות אמא שלך, חברה שלך, הבת שלך, הבן זוג שלך – שיחה שמשאירה אותך מרוקנת, חסרת כוחות.
עושה כמיטב יכולתי
אז ניסיתי להבין והבנתי.
הבנתי שעשיתי כמיטב יכולתי ושזה מספיק לגמרי. הבנתי שנתתי את עצמי כמה שאני יכולה. הבנתי שאותה אשה רק רצתה שאחזק אותה, שאתן לה כוח, אבל בגלל שהייתי עסוקה בלהיפגע, לא השכלתי להבין שהיא מצפה ממני שאעודד אותה עם פונפונים סמויים, אתמוך בה עם כל המשקל שהיא מביאה איתה.
הבנתי שהכל בסדר – דברים קורים כמו שהם צריכים לקרות. למדתי להניח את עצמי בצד ולהקשיב למה שלא נאמר, להאזין לטונים שמתחבאים מאחורי הצלילים, כי עליהם צריך לפרוט ואותם צריך לפתור.
ורווח לי. סיימתי את הקפה והתקשרתי אליה. השמעתי באזניה את כל החיזוקים שהיא צריכה והרגשתי שגם לה התפנה פתאום מקום בלב. היא כבר נשמעה אחרת. זה היה טוב אבל גם אם היא היתה מתבצרת בעמדתה זה היה בסדר, כי הבנתי (הרבה תובנות היו לי...) שזה שלה ולא שלי, משהו שהיא צריכה להתמודד איתו בעצמה.
הרבה זמן לא הבנתי את הביטוי "זה שלה". מה זה לא הבנתי, יכולתי להרוג אנשים שהשתמשו בו. היא העליבה והשפילה וזה שלה? זה שלי עכשיו! אבל וואללה, זה שלה. כשאמא שלך לא תומכת בך או לא מפרגנת – זה שלה. זה נובע מתוך החולשות והפחדים שלה, אפילו מתוך הדאגה והאהבה אלייך.
כשגבר לא רוצה אותך – אולי השן השמאלית שמבצבצת בחיוך שלך מזכירה לו את האקסית שלו? אולי הוא אוהב אותן עם גפיים ארוכות כמו שלך לעולם לא יהיו? כשמישהו נפרד ממך בצורה מגעילה, הוא האפס ולא את. כשחברה מתרחקת ממך היא צריכה כרגע משהו אחר בחיים שלה, וזה בסדר, כנראה שזה מה שצריך לקרות.
את יכולה לשחרר ולהניח לדברים להיות כפי שהם רק כשאת מבינה שלא הכל קשור אלייך. זה מאתגר, כי בסופו של יום, כולנו יצורים אגואיסטים שחושבים על טובתנו האישית גם כשאנחנו פועלים למען הכלל.
אפילו אנשים שתורמים בסתר עושים את זה כדי לעזור לאחרים ולעצמם, זה נותן להם תחושת כבוד וסיפוק. הרי מה אנחנו רוצים בעולם הזה? שיכבדו אותנו, שנהיה מסופקים מהעבודה שלנו, שנקבל אהבה כדי שנוכל להחזיר אותה, ושנקום מהמיטה ברגליים רכות וחיוך על השפתיים.
זה הכל. מה עוד נוכל לבקש?
שלך,
גאיה קורן,
עתונאית בידיעות אחרונות , קואצ'רית לשינוי חיובי בחיים ומנחת סדנאות אני מלכה לנשים שהתגרשו ומטפלת אישית לשינוי חיובי בחיים.
לפנייה לכתב/ת 
