כשהפרעת האכילה מגיעה מהפחד של הילד מהתבגרות
צעירים מפתחים לעתים הפרעות אכילה כי הם פוחדים לגדול ולאבד את תמיכת ואהבת הוריהם ומשפחתם. למה חשוב לזהות את הסימנים הללו מוקדם ככל האפשר ולא ליפול למלכודת של מניפולציות בגלל הפחד לאכזב אותם? פרק שני בסדרה
מה קורה כשהפרעות אכילה מתגלות כבר בינקות?
הפחד לגדול ולהתבגר הוא טבעי. החיים יכולים להיראות (וגם באמת להיות) מפחידים. לפעמים הפרעת אכילה עלולה "להתלבש" על הפחד הגדול הזה מגדילה ומהתבגרות.
הפרעת האכילה מעכבת את ההתפתחות של הגוף, את התפתחות סממני המין (אצל נשים וגברים, או יותר נכון בנות ובנים) ומעכבת התמודדות עם דרישות החיים כמו עמידה בלחץ לימודי ובחינות בבית הספר או באוניברסיטה וכמו גיוס לצבא, יציאה לעצמאות כלכלית וכו'.
יש צעירים וצעירות החוששים שאם יגדלו יאבדו את מה שנדמה להם כזכותם הבסיסית - אך המוגבלת, כנראה - אהבתם ודאגתם של הוריהם. כמו כן, מילדים גדולים, באופן טבעי, יש ציפיות גדולות (יותר).
לא קראתם את הפרק הראשון בסדרה?
הפרעת אכילה והקשר שלה לביטחון העצמי שלכם
הרווח המשני של הפרעת האכילה
האנשים שעליהם אני מדברת, אלה שמפתחים הפרעות אכילה, מאמינים (בדרך כלל באופן לא מודע ולא מכוון) שכשיגדלו - לא יהיו זכאים יותר לאהבה ולדאגה הבסיסיות או שלכל היותר הן יהיו מוגבלות.באמצעות הפרעת האכילה הם משיגים "שניים במחיר אחד"- הם גם נשארים קטנים פיזית וגם הופכים חולים ולכן תלותיים - וזוכים לטיפול אינטנסיבי וקרוב, לכאורה מהדמויות המשמעותיות עבורם (בדרך כלל הורים).
חשוב להסביר למה מופיעה כאן התוספת "לכאורה"; הפרעת אכילה אמנם מגייסת בדרך כלל את ההורים, את קרובי המשפחה ואת הסביבה הקרובה לטיפול ותמיכה, אבל ההתמודדות והטיפול בהפרעות אכילה ממושכים ותובעניים.
זה עניין מעייף ושוחק מאוד. התקשורת בין הסביבה לבין מי שסובל מהפרעת האכילה נהיית במוקדם או במאוחר טעונה, מלאת מתח, אפופת ויכוחים וריבים. כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם האהבה והדאגה שאליהם ייחלו אותם אנשים במקור.
אנשים בסביבת החולה מגלים עניין ודאגה: "האם אכלת? מה אכלת? למה לא תאכל/י יותר?" ושוכחים לשאול "מה שלומך? איך עבר עליך היום?", שאלות בסיסיות של גילוי עניין, ביטוי אמפתיה ורצון בקרבה.
מי שסובל מהפרעת אכילה זקוק להוריו כהורים. הורים שמכילים, שומרים, גם שמים גבולות (חשוב לזכור שגבולות הם חלק בלתי נפרד מהגנה ושמירה). מי שסובל מהפרעת אכילה לא זקוק להורים שיהפכו להיות שוטרים או דיאטנים או פסיכולוגים. פשוט הורים.
בטיפול בהפרעת האכילה מסייעים לסובלים ממנה "לגדול בטוב" - משקלית ורגשית; לא לפחד מהגדילה, לקבל אותה, שכן היא תנאי בסיסי והכרחי לחיים. מסייעים להם לזהות את הרצונות שלהם (וגם את מה שהם לא רוצים!) ולהביע אותם מול עצמם ומול הסובבים אותם באופן ישיר ולא פתולוגי.
למעשה, מסייעים להם ללמוד תקשורת ישירה, בניגוד גמור להפרעת האכילה המהווה תקשורת עקיפה, בלתי מילולי ופתולוגית - דרך הגוף במקום באמצעות מילים.
חשוב לשים לב
הפרעות אכילה דורשות כמובן התייחסות וטיפול ראוי. הדבר שחשוב להיזהר ממנו הוא "הרווח המשני" מהפרעת האכילה. משמע, היתרון היחסי שמתקבל מעצם קיומה של המחלה.
כשנער או נערה (טווח הגילאים משתנה מאוד) זקוקים להוריהם יותר מהרגיל, יותר ממה שמצופה מהם בגילם או יותר ממה שההורים מסוגלים לתת, והם מקבלים זאת באמצעות הפרעת האכילה, יש סכנה שלא יהיו מוכנים לשחרר כל כך מהר את הסימפטומים.
כפי שציינתי קודם, היחס שההורים נותנים שונה לפעמים מזה שהסובלים מהפרעת האכילה ציפו לו ורצו בו, ועם זאת צריך לזכור שגם יחס ותשומת לב שליליים הם יחס, ולפעמים יש המעדיפים אותם על פני תחושה של חסך והיעדר.
אצל תלמידים הרווח המשני יכול להתבטא בהקלה בבחינות, בפטור משיעורי בית ובקבלת יחס מיוחד או מועדף מצד המורים, שלא היה קודם למחלה.
אצל מועמדים לגיוס שאינם רוצים להתגייס הרווח המשני יכול להיות שחרור מהצבא.
אצל נשים צעירות הרווח המשני מהפרעת האכילה הוא עיכוב בתהליך השידוכים והנישואים שהן חשות כי אינן בשלות לו.
לפעמים הפרעות אכילה מזכות באחוזי נכות מביטוח לאומי, ולא פעם נתקלתי באנשים הנמצאים בתהליך החלמה ושיקום מהפרעת האכילה, שחששו שלא יחדשו להם את הזכאות לקצבאות שונות והדגימו החמרה סימפטומטית רק כדי שהוועדה הרפואית תאשר המשך תמיכה כלכלית.
חשוב להתייחס בכובד ראש למחלה ולאפשר מקסימום סיוע ועזרה - אבל בלי ליפול למלכודת הרווח המשני.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים
לפנייה לכתב/ת 
