הקשר הכאוב בין פגיעות מיניות להפרעות אכילה
הפרעות אכילה שמתפתחות בגלל פגיעה מינית הן ניסיון להרחיק ולהתנתק מהפגיעה עצמה בגוף. העיסוק באוכל, מרחיק מהצורך ומהיכולת להתמודד עם משקעי העבר או ההווה. חלק משמעותי מהטיפול בהפרעת האכילה הוא לסייע למטופל/ת להצליח לעשות הפרדה בין הטראומה המקורית (שפגעה) לבין האוכל
בשנים האחרונות עולה המודעות לפגיעות מיניות בגיל הילדות המוקדמת, המאוחרת או בבגרות, מחוץ לבית או בתוך המשפחה, חד פעמית או ממושכת. פגיעה מינית הופכת במקרה הטוב לצלקת גדולה ובמקרה הרע לטראומה אמיתית על כל המשתמע מכך (כולל התפתחות של הפרעה פוסט טראומטית, PTSD).
בפגיעה מינית מכל סוג קיים מימד של חילול. הגוף, שהוא כלי הקיבול של עצמנו, הופך לכלי בידי מישהו אחר. המקום שהוא האוטונומיה הפרטית שלנו נפלש על ידי אויב, זר מוחלט או אדם אהוב ואוהב.
הפרקים הקודמים בסדרה
הפרעת אכילה והקשר שלה לביטחון העצמי שלכם
כשהפרעת האכילה מגיעה מהפחד של הילד מהתבגרות
כשההקפדה על אוכל בריא הופכת לאובססיה
אנשים שעברו פגיעה מינית משתמשים לעתים קרובות כדי לתאר את חוויתם את הגוף לפני ואחרי הפגיעה במילים כמו: טהור לעומת מחולל, נקי לעומת מלוכלך, מושך לעומת דוחה, מתקבל לעומת נדחה.
לא רק הנפש זוכרת את הפגיעה, גם הגוף זוכר אותה. לעיתים רק הגוף הוא זה שנוצר את הטראומה, כי הוא זה שעליו הופעלה הפגיעה, שבדרך כלל קשה עד בלתי אפשרי, לתת לה מילים. הגוף עלול להפוך להיות מצבה חיה לטראומה.
קשה מאוד להתבונן על הטראומה, על אחת כמה וכמה, כאמור, לתת לה מילים. מאידך קשה להתעלם ממנה. הפרעת האכילה היא דרך לא מודעת לחיות אותה, לפעמים אפילו להחיות אותה, על מנת שתהיה חומת מגן בפני חזרתה של הפגיעה.
אנשים שסובלים מפוסט טראומה (בכלל, כמו גם בעקבות פגיעה מינית) חווים את העבר כמציאות בהווה. בהיעדר יכולת התמודדות אחרת, הגוף שנפגע, חולל, נחדר- מותקף שוב. הפעם התקיפה היא כביכול של האדם הסובל מהפרעת אכילה את עצמו. עם כל הקושי- "קל" יותר לפגוע בגוף בעצמנו מאשר לסבול פגיעה בו על ידי אחר מבחוץ.
הצמצום המאפיין הפרעות אכילה מסוימות הוא הניסיון שלא צלח בעבר לעצור את הפוגע/ת (לא להכניס אוכל לפה שווה ערך ללא לתת לפוגע/ת לבצע בה את זממם).
ניסיונות ההיטהרות השונים, הקאות או שלשולים, בהפרעות אכילה אחרות הן הניסיון להרחיק מהנפגע/ת את השיירים הקונקרטיים של הפגיעה, את הגועל שזו עוררה, וגם את תחושות האשמה שגאו בתוכם בעקבות הפגיעה.
לעתים בולמוסי האכילה המאסיביים, המתרחשים כמו בעת "טראנס", מהווים ניסיון לא מודע להתנתק מהעבר הכואב.
חשוב לציין שבהפרעות אכילה יש תמיד מימד מסיח ומטשטש - שכן העיסוק באוכל, במראה, במשקל ונגזרותיהם מרחיק מהצורך ומהיכולת להתמודד עם משקעי העבר ו/או החיים בהווה.
הפרעת האכילה גורמת לשינוי בגוף, עד כדי הפיכתו ל א-מיני. האישה והגבר הסובלים מהפרעת אכילה יאבדו עם איבוד המשקל (גם) חיות, יצר, סממנים מיניים. הם יהפכו לאובייקטים בלתי אטרקטיביים שאין סכנה שימשכו אליהם פוגעים פוטנציאליים, ובכך כביכול מגנים על עצמם מפני חזרתה של הטראומה.
אלא שבמהלך הפגיעה הרגישו בודדים וחסרי אונים, משווים להושעה, לשמירה, או ליכולת להתנגד ולברוח. והפרעת האכילה, זו משאירה במובנים רבים את האדם במצב דומה, חלש, חסר שליטה, נשלט על ידי תוקף (פנימי אמנם, אבל תוקף הוא תוקף).
חלק משמעותי מהטיפול בהפרעת אכילה שמקורה בפגיעה מינית הוא לסייע למטופל/ת להצליח לעשות הפרדה בין הטראומה המקורית (שפגעה) לבין האוכל (שלא פוגע אלא מהווה הזנה), לעשות הפרדה בין מה שנכנס אל הגוף בכוח ופגע בו לעומת מה שאפשר להכניס מרצון ומחייה אותו.
היבט חשוב נוסף בטיפול (תמיד, וגם כאן) הוא חיזוק האדם. חיבורו לכוחותיו (תמיד יש כאלה) והעצמתו. היבט זה חשוב במיוחד כיוון שמבלי להרחיב את הסוגיה כאן, הסיכוי של מי שעבר פגיעה מינית להיפגע שוב עולה (מי שמעוניין בהרחבה יכול לחפש מידע על רה-וקטימיזציה).
חשוב לשים לב
קודם כל חשוב לזכור שלעתים קרובות הפונים והפונות לטיפול בהפרעת האכילה - עושים זאת בגלל הפרעת אכילה ולא בגלל הפגיעה המינית. חלקם בכלל לא זוכרים שהתרחשה כזו.
במידה וכן יש זכרון שכזה, בין אנשי המקצוע יהיו לעתים חילוקי דיעות בדבר הטיפול האופטימלי במקרים של הפרעת אכילה על רקע של פגיעה מינית. השאלה המרכזית העולה היא במה מטפלים קודם? בפגיעה המינית או בהפרעת האכילה?
האם ניתן לטפל בהפרעת האכילה לפני שעובדה הפגיעה המינית, לפני שהוסר האיום ההיסטורי? או שמא כל עוד קיימת הפרעת אכילה הגישה לעיבוד הפגיעה מוגבל? והאם תחת סכנת חיים בהווה אפשרי לעבוד על מה שהתרחש בעבר? כאמור, התשובות מורכבות ולפעמים חלוקות. כנראה שפתרון ביניים, העבודה במקביל, הוא הכיוון.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים
לפנייה לכתב/ת 
