ביום רופא, בלילה פסל: התחביבים המפתיעים של הרופאים
הם גולשים על גלים, מפסלים, מצלמים, כותבים ושרים. שמונה רופאות ורופאים, אחיות ואחים, ורוקח אחד, מספרים על דרכים ייחודיות שהם מצאו כדי לשמור על האיזון הנפשי בתוך יומיום לא פשוט
אנשי הרפואה מעבירים את הימים (ובחלק גדול מהמקרים גם את הלילות) בטיפול באנשים אחרים. הם נתקלים באלפי סיפורים אנושיים - לחלקם סוף טוב ולחלקם הרבה פחות. הם נתונים ללחצים, ולא מעט פעמים נאלצים להכריע בשאלות של חיים ומוות. כדי לשמור על הבריאות של עצמם, האתגר האמיתי שלהם הוא לא לקחת את העבודה הביתה, ולהצליח לחייך בסוף היום.
שמונה אנשי ונשות מקצועות הרפואה מספרים על העיסוקים הכי מפתיעים - שעוזרים להם לשמור על האיזון.
ד"ר דניאל יעקובסון: הלוחם
גיל: 53
מקצוע: מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי ברזילי באשקלון
התחביב: אייקידו - אמנות לחימה יפנית
כבר 21 שנה שד"ר דניאל יעקובסון מתאמן פעמיים בשבוע, שעתיים בכל פעם, באמנות הלחימה היפנית אייקידו. לדבריו, אייקידו מייצגת יותר מכל דרך חיים ופילוסופיה חברתית של פתרון עימותים ברדכי שלום ותוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף.
"משמעות המילה איי-קי-דו היא הדרך (דו) להרמוניה (איי) עם האנרגיה (קי)", נכתב באתר המרכז הישראלי לאייקידו. "זו אמנות לחימה יפנית לא תחרותית - אמנם היא כוללת אוסף של טכניקות קטלניות שנועדו להגנה מפני תוקף, אך במהלך השנים התפתחה האייקידו והפכה מתורת לחימה, בה הדגש הוא על הגנה עצמית ויעילות הטכניקה, לאמנות לחימה, בה הדגש הוא על הדרך".
עם השנים עלה ד"ר יעקובסון בסולם הדרגות והיום הוא מחזיק בתואר דן 3 - דרגת ביניים בכירה.
"אני לא יודע עד כמה אפשר להגיד שהתחביב שלי משחרר לחצים", אומר יעקובסון, "אבל אין ספק שהוא תורם לחיים. האימונים נותנים לי סיפוק וכלים להתמודד עם הרבה דברים שבהם אני נתקל בכל יום במיון. הגישה שלי לחיים השתנתה, האייקידו תורם לי המון לביטחון העצמי ומשאיר אותי בכושר. וכן, לא פעם זה עוזר לי גם להתנתק מהעבודה. אמנם אני תמיד זמין ובכוננות, והמאמן שלי יודע שאני לא יכול לכבות את הנייד, אבל זה בהחלט תורם לי לנפש".
אבי וייס: השופט
גיל: 59
מקצוע: רוקח ראשי ב"בית בלב" נשר
התחביב: שופט כדורגל
אמנם יש לו ניסיון של עשר שנים בתחום הרוקחות ותואר שני ברוקחות קלינית, אבל אבי וייס מעולם לא ויתר על אהבת ילדותו האמיתית - כדורגל.
"כשהייתי קטן אהבתי לשחק ולצפות במשחקים", מספר אבי. "לפני 35 שנה עברתי קורס שופטי כדורגל ומאז אני שופט במשחקים בליגה א' ובליגת העל, וגם מדריך שופטי ליגה א'. גם במשחקים של אזרחים ותיקים וילדים יצא לי לשפוט - לאן שקוראים לי, אני מיד רץ.
"כנראה שזאת אהבה מדבקת כי גם שלושת הילדים שלי הם שופטי כדורגל. תמיד הייתי אדם ספורטיבי, במקום להתנייד ברכב אני מעדיף ללכת או לרוץ, ומשחקי הכדורגל עוזרים לשמור גם על כושר. אין ספק שהתחביב הזה עוזר לי לקחת את כובד האחריות היומיומית בפרופורציות ולהימנע משחיקה בעבודה".
ד"ר רותם אילון: הצלמת
גיל: 35
מקצוע: מתמחה בכירורגיה כללית ב"בילינסון"
תחביב: צילום
"מאז ומתמיד הסתובבתי עם מצלמה בתיק", מספרת ד"ר רותם אילון, שהחלה את התמחותה בתחום הכירורגיה הכללית במרכז הרפואי בילינסון. "אני אוהבת נופים אינסופיים ומבטים. בניגוד לעבודה שלי, בתמונה אני יכולה לבחור מה להראות, למי, איך ומתי".
ד"ר יואב לייסר: הפסל
גיל: 42
מקצוע: כירורג פה ולסת במרכז א.ר.ם אסותא רמת החייל
התחביב: פיסול באבן
כשהיה בן 12, נדבק יואב לייסר בחיידק האמנות. גם אביו הרופא של יואב היה נגר חובב, והעביר לבנו את החיבה ליצירה. יואב החל לקרוא ספרי אמנות, למד אצל אמנים שונים ברחבי הארץ, התנסה בפיסול בעץ, בטון וזכוכית, ולבסוף חזר לאהבתו הגדולה - פיסול באבן. עם השנים הוא למד את שפת הפיסול והעמיק את הידע התיאורטי והמעשי שלו. במקביל, יואב נמשך גם לתחום הרפואה, וחלם לשלב בין שני התחומים.
"התחום בו התמקדתי היה התחום הפלסטי, פה ולסת", מסביר ד"ר לייסר. "מקום שבו האפשרויות הן בלתי מוגבלות. החלום שלי היה להישאר פסל מצד אחד, ולפסל בני אדם מצד שני, ואת זה הצלחתי להגשים עם כניסתה של מדפסת התלת ממד לתחום הרפואה".
ד"ר לייסר מציג את הפסלים הרבים שלו בתערוכות שונות, במוזיאונים ובמלונות בוטיק, ומתייחס ליצירות שלו כמעט כמו לילדיו. הבית שלו מלא ביצירות שהוא מתקשה להיפרד מהן - החל מהבובות הקטנות שיצר בתחילת דרכו ועד לפסלים בגובה מטר - כולם מייצגים את התחנות שעבר במהלך חייו. "תהליך הריפוי ארוך בדיוק כמו תהליך היצירה, גם על המטופל עצמו לוקח זמן לראות את התוצאה הסופית. היום אני יכול ולמר בלב שלם זאת הגשמה מלאה של חלום חיי".
ד"ר איריס שושני הלביץ: הסופרת
גיל: 45
מקצוע: רופאת משפחה והוספיס בית
תחביב: רפואה סיפורית
ד"ר איריס שושני הלביץ זכתה באחרונה בתחרות הסיפור הקצר שנערכה בקרב רופאי ישראל ובחסות ההסתדרות הרפואית. השופטים בתחרות היו הסופרים מאיר שלו ואתגר קרת, והסיפורים אוגדו לכדי ספר שכותרתו "סיפורים בחלוק הלבן". סיפורה של שושני הלביץ, "כד קטן", פותח את הספר.
"במפגש רפואי וליווי רפואי של מטופל ומשפחתו, נוצרת יצירה משותפת של סיפורי חולי וסיפורי טיפול", היא אומרת. "בשנים האחרונות אני כותבת חלק מהסיפורים. רופאה שומעת סיפורים, רואה סיפורים, מריחה סיפורים, ממששת סיפורים, אוכלת סיפורים, מעבר לכל דמיון, עדה להתרחשויות, שואלת שאלות, מקשה קושיות, מעוללת עלילות, מלווה כברת פרק, עד לטמיון, מבקשת לקדם אל סוף טוב".
משה רוטשטיין: הזמר
גיל: 60
מקצוע: אח מוסמך ואחראי מחלקת פסיכיאטריה במרכז הרפואי ברזילי באשקלון
התחביב: זמר מקהלה
כשמשה רוטשטיין צופה בתוכניות הריאליטי המוזיקליות, לבו מתכווץ מעט. קריירה מוזיקלית הייתה החלום שלו כשהיה צעיר, הוא למד לנגן בגיטרה ומאז ומתמיד הוא שר. אבל אחרי השירות הצבאי הוא הגיע לבקר קרוב משפחה שעבד כאח בבית החולים, והחליט ללמוד גם הוא את המקצוע, אבל במהלך השנים השירה תמיד הייתה חלק מחייו.
בשנים האחרונות שרים משה ואשתו במקהלת "חוף ימים" - המקהלה העירונית של אשקלון. "ניגשנו לאודישנים, ולשמחתי שנינו התקבלנו", הוא מספר. "כבר למעלה מעשור אנחנו מופיעים בכנסים בארץ ובחו"ל. אני זוכר במיוחד נסיעה של משלחת בית החולים לפולין. לקחתי אז גיטרה והתחלתי לשיר מול קהל של 300 אנשים. השירה תפסה תפקיד מרכזי אחרי הזוועות שראינו, והקלה מעט על התחושות הקשות.
"אז עלה גם רעיון להקים להקה של בית החולים, שתופיע בטקסים שונים. בכל שבוע אנחנו עושים חזרות, מופיעים בהמון מקומות, וזה מה שעוזר לי לאזן בין נטל העבודה לבין החיים עצמם. השירה עוזרת לי להישאר חיוני, לא להישחק ולהרגיש צעיר ברוחי".
רגינה ברייטמן: הספורטאית
גיל: 33
מקצוע: אחות המלווה חולים סופניים ב"צבר רפואה"
התחביב: משתתפת בטריאתלונים
מאז ומתמיד השתתפה רגינה ברייטמן בכל ענף ספורט אפשרי: כדורגל, כדורסל, כדורשת, כדורעף, ריצה, שחייה ואופניים. ובכל זאת, כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא תמיד ידעה - אחות.
את דרכה המקצועית היא החלה כאחות בחדר מיון, ובהמשך עברה רגינה ללוות חולים סופניים שבחרו לסיים את חייהם בביתם. כדי למצוא את השקט בתוך היומיום המורכב הזה, היא חזרה לעסוק בספורט. "קיבלתי פרופורציות על החיים", היא אומרת, "שלא כמו בעבודה כאחות בחדר המיון, כאן נוצר קשר אישי עם החולים. בכל יום אני נתקלת בחולים שנפטרו ובאבל המשפחות, ומרגישה גם אובדן אישי.
"את התחושות הקשות אני מתעלת לריצה, שחייה ורכיבה על אופניים. זה המקום שבו אני נותנת פורקן לרגשות ומצליחה להתמודד עם כל סיטואציה". בארבע השנים האחרונות משתתפת רגינה בטריאתלונים ברחבי הארץ וכבר הספיקה לקטוף פעמיים את המקום השלישי. "אני מתמידה באימונים ומקווה שבקרוב ייצא לי להתחרות גם בחו"ל", היא אומרת.
ד"ר משה חייצ'יק: הגולש
גיל: 54
מקצוע: מומחה א.א.ג ילדים וכירורגיית ראש-צוואר, במרכז א.ר.ם אסותא רמת החייל
התחביב: גלישת גלים והופעות רוק בחו"ל
ד"ר חייצ'יק מתעורר בכל בוקר כשבחוץ עוד חשוך, ורץ אל החוף לתפוס גלים לפני שמתחיל יום העבודה. במשך כשעתיים הוא גולש, מנותק מהכל, ומרגיש הכי שלם שאפשר.
מאז שהיה בן 11, הים היה חלק מחייו. מפרשיות, גלישת רוח, צלילה, ג'ט סקי - אין כמעט ספורט ימי שד"ר חייצ'יק לא ניסה במהלך השנים. בשנים שבהן למד רפואה והתמחה, הוא נאלץ להפסיק עם התחביב שנחשב אז בעיניו מותרות, אך לפני כשש שנים חבר הכיר לו את הסאפ, ולאחר מכן את הגלשן, ומאז פרח שוב סיפור האהבה בין הרופא והים.
"התחושה של לתפוס גל היא ממכרת", הוא אומר. "הים, האדרנלין והכושר הם משהו שאתה עושה בשביל הנפש, כדי לאזן את הלחץ היומיומי. כשאתה בים, אתה מנקה את הראש ומתחבר לעצמך מחדש. רחוק מהרעשים, מהטלפונים, מהלחץ שמקיף אותך, אחד על אחד עם עצמך ועם המחשבות. זאת תחושה מדהימה. אני משתדל לעשות את זה לפחות שלוש פעמים בשבוע - בעיקר כשיש גלים. וכשאין אני מרחיק עד סרי לנקה כדי לנקות את הראש.
הגלים הם לא הסיבה היחידה שבגללה ד"ר חייצ'יק נוסע הרבה לחו"ל. אחת לשנה הוא טס לראות מופעי רוק חיים ברחבי העולם. השנה, למשל, הוא כבר הזמין כרטיסים לפורטוגל בדרך לראות את "דפש מוד" ואת "פו פייטרס" על הבמה. "היום ההופעות בחו"ל הרבה יותר זמינות מפעם, והווייב הוא אחר. 40 אלף איש ואווירה מחשמלת שקשה למצוא במקומות אחרים.
הוא כבר ראה את AC/DC, רדיוהד, ניק קייב, איירון מיידן, ועוד היד נטויה. "את המוזיקה הזו אני גם שם בקולי קולות ברכב או במשרד לפני שכולם מגיעים. אבל בחדר הניתוח אני אוהב את השקט. כך אני מצליח לתקשר עם הצוות. את המוזיקה אני משאיר לזמנים שבהם שאפשר 'להתפרק' באמת".
לפנייה לכתב/ת 
