סרטן בגיל 51 כשאני באמצע החיים – מאיפה מתחילים?
כשאיריס ליפשיץ קליגר התמודדה עם מחלת הסרטן היא הרגישה אבודה, שחסר לה ליווי צמוד של אדם מקצועי שייקח אותה בידיים, יעשה לה סדר במה שצפוי לה, יהווה אוזן קשבת ויעזור לה לצלוח את הביורוקרטיה הקשורה במאבק. היום, בריאה ומנצחת, היא יודעת שאפשר היה גם אחרת. באסותא ובמרכזים רפואיים אחרים מעסיקים מתאמות שד שמלוות את הנשים מהרגע הקשה של גילוי המחלה. "אותי פספסו, אבל חשוב לי שאחרות יידעו על זה"
זה בעצם הקושי הכי גדול מרגע שאת מתבשרת כי חלית בסרטן שד. דרך לא מוכרת שמתחילה בלי ווייז ובלי אופציה של חישוב מסלול מחדש. דרך שתחילתה מהולה בפאניקה סביב טלפונים לרופאים מכל הסוגים, בדיקת זמינות מעבדות ורדיפה אחרי תור פנוי במכוני הסיטי וה־MRI, קביעת תורים אצל אונקולוג, כירורג ורופאים להתייעצות נוספת. רשימת המטלות עוד ארוכה וקשה למצוא את הכוחות להתחיל להזיז את המחוגים ולפעול.
השעון כאילו נעצר מלכת והעולם עומד. לאיזה רופא להתקשר קודם? מה עושים לפני מה? בדיקת פט סיטי? ביופסיה או פגישה עם האונקולוגית? ואיך בכלל מגיעים לשמות של כל הגורמים הרלוונטיים ולמספרי הטלפון שלהם? לו רק ידעתי שאפשר היה גם אחרת, הייתי עושה בטוח פחות טעויות של מתחילים. לו רק ידעתי שיש מי שחשב כבר מבעוד מועד על תפקיד שכל כולו ללוות את האישה הכאובה מרגע הגילוי, בכל התהליך, הרי שהייתי חוסכת מעצמי הרבה טעויות מטלטלות.
התייצבתי למשל מוקדם מדי מול הכירורגים והאונקולוגים, עוד לפני שהיו בידי כל תוצאות הבדיקות, לכן לא פלא שנאלצתי להתמודד עם משפטים מתסכלים מפיהם כמו "מה עוזר לי שהבאת לי את הדיסק של הפט סיטי בלי פענוח כי אני לא יודע לפענח דיסקים", או "את מתאימה לניתוח כריתה חלקית עם שחזור וסדרת הקרנות, בלי כימו. משמע, בלי נשירה! זאת, עוד לפני שעברתי בכלל ביופסיה. מה שהתברר בהמשך כטעות באבחנה, כי עם קבלת תוצאות הביופסיה והרצפטורים, לא התאמתי לניתוח, אלא להתחלת טיפול כימו מיידי על כל המשתמע מכך, ורק אחר כך ניתוח וסדרת הקרנות. אבל מה לא עושים כשאבודים ומחפשים תשובות מהר.
עם המשוכות בידיים
היום, שנה אחרי, בריאה ומנצחת את המערכה הלא פשוטה הזו, מסתבר שאפשר היה גם אחרת. באסותא ובעוד מרכזים רפואיים בארץ כבר הבינו שאפשר להקל על החולות והמציאו תפקיד גאוני שנקרא "מתאמת שד". אותי פשוט פיספסו. אני לא זכיתי לקבל ליווי ממתאמת שד. אבל בכל פעם שאני שומעת על מקרה נוסף של סרטן, השאלה הראשונה שאני מפנה לאותה אישה היא האם היא מודעת לעובדה שהיא זכאית לקבל ליווי של מתאמת.
אז מה זה בעצם אחות מתאמת שד? מדובר באחות מקצועית שהוכשרה ללוות חולות סרטן מהרגע הראשוני, שבו מתגלה אצל האישה חשד לממצא מחשיד. היא זו שלוקחת את המושכות של המסע של המטופלת לידיה ומנהלת לה את יומן התיאומים מול כל הגורמים למיניהם: מעבדות, צילומי פט סיטי, אם־אר־איי, אקו לב בדיקות דם וכו'. ובהתאם לקצב קבלת הממצאים מתאמת למטופלת פגישות אצל רופא אונקולוג וכירורג שד, מנחה אותה לגבי כל המסלולים שקיימים בבתי החולים, לדעת להשתמש בביטוח המשלים ובביטוח רפואי פרטי, במידה ויש לה, מה שיכול לחסוך לא מעט עלויות. וחשוב מכל, היא שם מן הרגע הראשון בשביל המטופלת, להקשיב לה, לפחדים שעולים, לחוסר הוודאות סביב ההיכרות עם המחלה ועם המחלקה האונקולוגית, ומקלה על כל הלוגיסטיקה שמסביב. וזה המון במסע המפרך הזה.
"אין לי מושג איך אפשר להתחיל במסע של מאבק בסרטן בלי שמשהו מהסגל, מבין עניין, מוביל אותך יד ביד ומרכך את כל מה שמתלווה לסיוט הזה", אומרת ריקי, חולת סרטן שד שמטופלת באסותא חיפה ומלווה מהרגע הראשון על ידי דליה בראון, אחות מתאמת שד. "המפגש עם המילה הארורה הזו סרטן מפחיד כל כך שטוב שיש מתאמות שד שמראות דרך עם פנס ומלוות לאורך המסע. לי זה ממש עזר".
יש נשים רבות כמו ריקי שמקבלות ליווי צמוד מאחות מתאמת שד, אלא שלמרבה הצער כמות הנשים עם מקרי סרטן השד רק הולכת וגדלה בשנים האחרונות, כשלצד זה אין מספיק אחיות מתאמות שד. באסותא ראשון־לציון קיימת אחות מתאמת שד אחת בלבד (מירה פקר) וברמת החייל יש שלוש אחיות בתפקיד זה.
.jpg "דליה בראון. מלווה כ-200 נשים בשנה (צילום: באדיבות yes)")
דליה בראון, 54, נשואה ואמא לשלושה, תושבת חיפה, מלווה מדי שנה כמאתיים נשים בשלבים שונים של המחלה. "אני עובדת באסותא חיפה קרוב ל־23 שנה כאחות", היא מספרת. רק לפני תשע שנים הגעתי למחלקה האונקולוגית והוסמכתי לתפקיד מתאמת שד. אגב, אנחנו מעדיפות יותר את השם אחות מלווה. אני רואה בעבודה שלי שליחות ומקדישה את כל כולי לתפקיד, הרבה מעבר לשעות העבודה. לאחרונה הצטרפתי לנסיעה עם מתאמת השד של רמב"ם, על חשבוני, לנופש של חברות קבוצת "גמאני" (נשים שמתמודדות עם סרטן השד) בים המלח, כדי להמשיך ולתמוך בנשים שנוצרה ביניהן חברות עמוקה.
"בנוסף לתפקיד שאני ממלאת בתיאום כל הבדיקות והטיפולים ובהנחיה הרפואית, אני מעניקה לנשים האלה אוזן קשבת וכתף לבכות עליה, לרבות שיחות שנמשכות שעות ארוכות לתוך הלילה. אישה שזה עתה גילו אצלה גידול מחשיד בשד צריכה שיעזרו לה לעשות סדר בכל התהליך שעליה לעבור. נכון ,שלתפקיד הזה יש גם צדדים פחות נעימים — כי לא למרבה הצער, לעיתים אנחנו מאבדות בדרך נשים יקרות שלא שרדו את המחלה, אבל צריך להמשיך הלאה".
כאוס אחד גדול
מתאמות השד שאיתן שוחחתי מציינות כי בתחילה לא הייתה מודעות גדולה לתפקיד שהן ממלאות. עם הזמן החלו הרופאים להכיר בחשיבות ובמשמעות התפקיד שלנו והחלו לשתף פעולה יותר ויותר בלהפנות אלינו מטופלות מאובחנות סרטן שד מיד אחרי הממוגרפיה.
"מרגע שאני מקבלת את הטלפון של הפציינטית, אני מלווה אותה ועושה עבורה תיאומים וסדר בכל ההליך הרפואי", אומרת בתיה חיים, מבית החולים אסותא ברמת החייל. "לפני הכל, התפקיד שלנו הוא להיות שם בשביל המטופלת בשוק הראשוני שלה עם קבלת הבשורה. להיות לה לכתף כשהיא מרוסקת ובוכייה. לאט־לאט, מתוך הכאוס הזה, אני מנסה לעזור לה להתארגן על כל הבדיקות כי זה שואב ממנה המון אנרגיות. אני זמינה לחולות תמיד בכל בעיה ושאלה. כשיושבת מולי אישה בת גילי עם ילדים בגיל שיש לי ומתמודדת עם סרטן, זה בהחלט מעמד מפרק. היו מקרים שבכיתי המון. עם השנים רכשתי את הכישורים הנדרשים. מצד אחד את לא מאבדת את הרגישות, אבל מפתחת איזשהו שריון תוך שמירה על אמפטיה וחמלה.
"הדבר הראשון שאני מנחה את המטופלת זה להקשיב לעצמה. אין טעם להאיץ ולמהר. שום דבר לא יקרה בשבוע־שבועיים מרגע הגילוי. גידולים לא גדלים בשבועיים ואפילו לא בחודש. אלא שנשים שנמצא אצלן החשד לגידול רוצות מיד להסיר את הגידול. אבל לא תמיד ניתוח הוא הפתרון הראשוני.
דליה בראון מביאה לעבודה שלה גם את ניסיונה הפרטי. "בבית שבו גדלתי לימדו אותנו לסייע מבלי לצפות לקבל בחזרה", היא מספרת. "הוריי כבר לא בחיים. אמא שלי חלתה בגיל 52 בסרטן. מצאו אצלה גידול בראש. הייתי אחות צעירה ולא ידעתי מה לעשות. זה הכניס אותי לכאוס גדול. גם אבא שלי חלה בגיל צעיר בסכרת והתעוור. היינו חמישה אחים שעשינו הכל לבד.
"המשפחה שלי היא חלק בלתי נפרד מהתפקיד שאני ממלאה. גם כשהייתי בהקפצה של הילדים שלי לחוגים והטלפון היה מצלצל, מיד הקדשתי את כולי לכל אחת ואחת שמתקשרת. אין סיפוק גדול יותר כל פעם לשמוע מחדש את המשפט מפי מטופלות: 'דליה, אם לא היית שם לצידי, לא הייתי יכולה לעבור את זה'. בשביל משפט כזה שווה הכל. אם הצלחתי להרגיע מעט, להקל בלוגיסטיקה הנלווית וקצת לעודד, זה פשוט שווה את זה".
הליווי של מתאמות השד ממשיך גם לאחר שהנשים מחלימות. "התפקיד שלנו לא הסתיים ברגע שהאישה החלימה", אומרת בראון. "אנחנו שם תמיד בשביל להרגיע ולכוון. נשים חוששות למשל כל פעם מחדש מבדיקת ממוגרפיה, ומחסירות פעימה רגע לפני קבלת התוצאות מתוך החשש שמא הסרטן חזר. אנחנו מרגיעות ומעודדות שכיום יש אחוזי ריפוי גבוהים גם אם הסרטן חוזר".
הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
