חייים רק פעם אחת. אל תחכו לאח"כ - תחיו עכשיו
כשאנחנו צעירים אנחנו חולמים על הדרך בה נחיה את חיינו. ואז, יותר מדי פעמים, מוצאים את עצמנו באמצע החיים מאוכזבים ומרירים על כל מה שרצינו לעשות אבל פחדנו וכל מה שחלמנו עליו אבל לא הגשמנו, וכל מה שריגש אותנו ולא הספקנו, וכל האנשים שרצינו לאהוב אבל לא אהבנו. אם לא נבין שיש לנו רק הזדמנות אחת לעשות את כל אלה - נפספס את החיים שלנו. לתמיד
החיים נגמרים כל כך מהר.
וכל הזכרונות, הטעויות, הכאבים, האהבות, ההתאהבויות, הריגושים, השקרים, השירים, החוויות, ההצלחות, הכישלונות, הלידה שלה, יום ההולדת שלו, התאונה, החתונה, הדירה, הפרידות, הפחדים, הסרטונים, התמונות, הטיולים, השריטות, הפצעים, האנשים שמתו, הדמעות שזלגו מעינינו, הכל יישטף בנהר הזמן של חיינו.
וכל מה שרצינו לעשות אבל פחדנו, וכל מה שחלמנו עליו אבל לא הגשמנו, וכל מה שריגש אותנו אבל לא הספקנו, וכל האנשים שרצינו לאהוב אבל לא אהבנו, הכל ייעלם בתוך התהום הגדולה של האין.
ולא יהיה יותר. ולא נהיה יותר. ואם לא עשינו, ואם לא ניסינו, ואם לא העזנו, ואם לא זינקנו, אז החמצנו, אז פספסנו, אז נותרנו עם המועקה, עם המרירות, עם החמיצות, עם המחנק המוכר שבגרון. ואין נחמה. ואין מוצא. כי זה שלנו. רק שלנו. ושום חיבוק כבר לא יעזור. כי הגענו אל הסוף.
והסוף מתקרב והולך. אי אפשר לעצור את זה. גם אם מאד משתדלים. בכל יום אנחנו מתים קצת יותר. זו עובדה מדעית ולא רק רגשית. אנחנו מזדקנים. אנחנו קמלים. אנחנו נחלשים. ויום אחד, לפתע פתאום, יגיע הסוף. והוא יהיה חד וברור ומוחלט. ואם נספיק עוד להיאחז בחיינו, אולי נביט אז לאחור ונשאל את עצמנו, בכנות, האם חיינו כפי שרצינו.
כי אתה חי רק פעם אחת.
ומה הספקת לעשות בחיים?
לצפות בטלוויזיה? לשחק בטלפון? לעבוד בעבודה משעממת? לחיות עם אדם שאתה לא אוהב כבר מזמן? לצבור תסכולים? להסתפק במועט? לברוח? לכעוס? לרכל? לנקום? לזלול? לקנות? להעליב? לפגוע? להתלונן? לבטל את עצמך? להסתיר את עצמך? לוותר על מי שאתה? לבזבז את חייך לדעת?
אבל אתה חי רק פעם אחת.
ואין פתק החזרה. ואין עוד יום. ומה שהיה כבר לא ישוב. כל הקלישאות נכונות. גם חייך הם קלישאה. או זיוף. אתה חי בדיוק כפי שמצפים ממך. נותן לכל אחד סביבך את המנה שהוא צריך ממך. הבן הטוב. הבעל הטוב. האבא הטוב. הסבא הטוב. העובד הטוב. הכל טוב. חוץ מהריקנות הזאת שאוכלת אותך מבפנים.
אז אתה מפצה את עצמך באוכל. ובחפצים. ובנסיעות. ובבגדים. ובשקרים. אבל השקר הגדול ביותר הוא אתה. הוא החיים שלך. אתה יודע. אתה יודע זאת היטב.
אז עשית כסף. וקנית דירה עם משכנתא. ויש לך מכונית מהליסינג. ואשה. וילדים. וחברים. אתה אוסף עוד ועוד אנשים שיאהבו אותך, ועוד ועוד חפצים שישרתו אותך, ועוד ועוד סיפורים שיצדיקו אותך, עד שיגוועו כמו חייך. כולם ימותו בסוף.
ומה נעשה עד אז?
כמה קראתם, או שמעתם, או ראיתם, על אנשים ששינו את חייהם פתאום, בן רגע, כי חוו טראומה, או חלו, או נפצעו, או איבדו אהוב, או שירד להם האסימון שחיים רק פעם אחת. אז הם החליטו לקחת את חייהם בחזרה מכל מי שמקיף אותם ולהפוך אותם לחיים שלהם. כמו שהם רוצים. כמו שהם חולמים. כמו שהם כמהים. הם היו זקוקים לבעיטה הזאת, לטלטול הזה, לזעזוע העמוק, שיזיז אותם קדימה, שיעיף אותם למעלה, שייתן להם תירוץ, או דחיפה, לכך שכבר מותר, וצריך, לחולל שינוי.
ושום דבר לא עצר אותם. כי המעצורים, המגבלות, העיכובים, נמצאים אצלנו בתוך הראש. אנחנו חשבנו אותם. אנחנו המצאנו אותם. ואנחנו יכולים למחוק אותם ברגע אחד. כי החלטנו לחיות.
לחיות לגמרי. לחיות באמת. במלוא חושינו. להכיר את מי שאנחנו. להביט פנימה ולא החוצה. להשקיע בעצמנו. להיות מסופקים. מאושרים. מלאים. גדולים. ובעיקר מדויקים.
אנחנו חיים רק פעם אחת.
ואז מתים. וזהו.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
