3 חודשים לאחר לידת בתה - אימא של גלי התאבדה

הוריי היו הדוגמא הקלאסית לאהבה שמנצחת הכל. הם גדלו יחד, למדו באותה כיתה לאורך כל השנים, ולבסוף נישאו. אבי היה איש צבא קבע ואימי הייתה עובדת סוציאלית, אשר בהמשך דרכה עשתה הסבה והייתה למורה לחינוך מיוחד. חיינו במושב בדרום, והייתי הבכורה מבין ארבעה אחים ואחיות. ההורים היו זוג מאושר לתפארת - היש ילדות טובה מזאת?

כשהייתי בכיתה י' התהפכו חיי, כשהנישואים של הוריי עלו על שרטון והם החליטו להתגרש. כחלק ממהלך הגירושים עזבו אימי ואחותי הצעירה את המושב. בתחילה הן עברו להתגורר בקיבוץ אחר, ואח"כ השתכנו באילת, "כדי להתרחק כמה שיותר", לטענתה של אימי אז.   

כמה שנים לאחר מכן, בקיץ 2002, כשצלצל הטלפון, ידעתי בדיוק מה אשמע בעוד מספר שניות, כשארים את השפופרת. אימי שמה קץ לחייה, בקפיצה מקומה תשיעית. הייתי אז בת 27, והיא בת 52. אין לי מושג עד היום איך ידעתי. אני יודעת לומר שהיו מספר סימנים מקדימים, אך באותה עת, לא תיארתי לעצמי כלל תרחיש כזה.

אימי ואני, בינקותי. היש ילדות טובה מזאת?(צילום: אלבום משפחתי)

הכל לוחץ כשחווים מקרה התאבדות של מישהו קרוב. הגוף קורס ממשקל הרגשות והשמיים והארץ נראים כאילו הם מתקרבים זה לזה וסוגרים עליך. אימי החליטה לשים קץ לחייה בדיוק שלושה חודשים ויום לאחר שילדתי את בתי הבכורה. בתחושתי – היא חיכתה שאסיים את חופשת הלידה. ואני – מהמקום שבו ראיתי את שיא היופי של העולם, האושר הטהור ביותר, צנחתי למקום האפל והכואב ביותר בעולם, מקום שלא תיארתי לעצמי שיכול להיות כמותו.

על פי בקשתה של אימי, אני הייתי הראשונה שההודעה הגיעה אליה. למעשה היא הטילה עלי את המשימה להודיע למשפחה ולקרובים. נסעתי מביתי שבשרון למושב שבנגב, עם בתי התינוקת הרכה, ובדרך עוד הספקתי להתייעץ עם מומחית על הדרך הנכונה לבשר את החדשות לאחותי הצעירה, שסיימה באותם ימים את לימודיה בתיכון. אין ספק שזו הייתה אחת המטלות הקשות בחיי.

בתחושתי, היא חיכתה שאסיים את חופשת הלידה. אני, אימי ובתי התינוקת(צילום: אלבום משפחתי)

לאחר לכתה, מצאנו את המכתבים הרבים שאימי השאירה עבורנו - ארבעת האחים.  מכתבים ארוכים, חלקם אישיים, שהיו ממוענים אישית לכל אחד מאיתנו, וחלקם העתקים של חומרים כתובים שונים שרצתה שנקרא. נראה היה כי היא תכננה את מעשיה לפרטי פרטים. לפני לכתה היא דאגה גם לחלק מתנות לחברים ולקרובים. היום אני מבינה שכל אלו היו רמזים שלא ידענו איך, או פשוט סרבנו לקרוא.

"בהתחלה לא בכיתי ליד בתי התינוקת"

לאחר ההתאבדות, היה לי חשוב שבתי וילדיי העתידיים לא ייפגעו מהאדוות של המעשה. במהלך השבעה לא הרשיתי לאף אחד לדבר ליד בתי התינוקת, לא בכיתי לידה, ויצאתי כל ערב ממקום השבעה, התקלחתי וחזרתי אליה – כל זאת במטרה שלא תחוש דבר.

היום אני מבינה שלכאב ולרגש יש "ניחוח" שלא ניתן להסתיר מהילדים, גם לא אם המטרה היא להגן עליהם. היו גם מספר מקרים שנתקלתי בהם של אנשים שחששו להתקרב ואפילו הצהירו בגלוי כמעט שאין להם רצון בקשר עם משפחתי בגלל ההתאבדות. אני מאמינה שמדובר בחוסר מודעות.

היה לי חשוב שהילדים לא ייפגעו מהאדוות. אני ובתי הבכורה(צילום: אלבום משפחתי)

נושא האובדנות הוא חלק ניכר מחיי כיום, וגם ילדיי מודעים אליו. אני משוחחת על הנושא ועל המקרה של אימי עם כל אחד מהילדים שלי, ברמות משתנות, בהתאם לגילם ותחושתם.

היום, כשאני אימא לחמישה ילדים ומחנכת של ילדים עם קשיים, אני מנסה לטעת בתלמידיי ובילדיי הפרטיים את האמונה כי בכל אחד מאיתנו יש צדדים חזקים, והאחריות שלנו היא להפיץ אותם לסביבה ולחזק, לסייע למי שזקוק לחוזק שלנו.

אימי עודנה נמצאת איתי, בלבי, בכל ארוע חשוב בחיי. את הכאב לא ניתן להגדיר - זר לא יבין. הליכתה נראית לי מיותרת, וכזו שניתן היה למנוע.

אני פעילה בעמותת "בשביל החיים", שתומכת במשפחות ומעלה את המודעות לנושא האובדנות. מי ייתן ועל ידי קריאה לדברים בשמם, אמירת מילים מפורשות ושאילת שאלות נכונות, נצליח להציל חיים ולמנוע את כאבן של משפחות נוספות.

הכותבת עובדת עם נערים ליקויי למידה והפרעות התנהגות וחברה בעמותת בשביל החיים.