איך תדעו שזה לא זה?
הוא אוהב אותך. את אוהבת אותו. אתם מסתדרים בסך הכל לא רע. הוא עוזר לך כשצריך. את תומכת בו כשאפשר. ומבחוץ זה נראה נורמלי. זוג נורמלי. אבל השקר כל כך זועק ויום אחד זה יתפוצץ לכם בפרצוף
אתם ביחד כבר מספר שנים. מה זה משנה כמה. אתם ביחד, זו אהבה, יש לכם אפילו ילד משותף, או שניים. אבל לפנות ערב, כשאת יוצאת לעשן במרפסת, והעשן מסתלסל למעלה, והרחוב רועש למטה, והעננים זזים ממול, את יודעת, בתוך תוכך: זה לא זה.
הוא אוהב אותך. את אוהבת אותו. אתם מסתדרים בסך הכל לא רע. הוא עוזר לך כשצריך. את תומכת בו כשאפשר. ומבחוץ זה נראה נורמלי. זוג נורמלי. חיים את החיים. זורמים עם מה שיש. שבוע אצל ההורים שלו. שבוע אצל שלך. בבוקר נשיקה על הלחי. בערב נרדמת מול הטלוויזיה. וככה החיים עוברים.
ומבחוץ זה נראה נורמלי. זוג נורמלי. הכל כך נורמלי. כמו שכתוב בספרים. אבל השקר כל כך זועק. ואת רוצה לזעוק. אבל אין לך קול. אין לך אומץ. אין לך מושג מה לעשות עם זה. אז את שותקת. וממשיכה לסבול. ולא לחיות.
לחיות על יד. לחיות כאילו. לחיות בשביל. לוותר. להתפשר. לעצום עיניים ולחשוב שבסוף יהיה בסדר. להכחיש. להדחיק. לגמור לעצמך את החיים. לתת להם לאזול, טיף טף, פליק פלאק, לאט לאט, כמו הדמעות שנקוות בעינייך כשאת שוכבת בלילה לצדו ונמאס לך, כל כך נמאס לך ממנו. ומעצמך. אז מה תעשי עם עצמך? שוב תיכנסי להריון ממנו? תלדי לו עוד ילד? תהיו מרוצים לחצי שנה? ואז הכל יתפוצץ? לא, באמת תגידי לי, מה תעשי?
הפחד מהבאות
ה-30 מאחורייך, התהום מלפנייך, ואת משחקת בנדמה לי. אבל נדמה לי שבכל פעם שאת עם עצמך, את יודעת, פשוט יודעת, שזה לא זה. שזה נגמר מזמן. שצריך להתחיל מחדש. שאת לא חיה את חייך. שלא יכול להיות שאלה החיים שלך. שמגיע לך משהו אחר. יותר גדול. יותר אמיתי. יותר נכון. הסיגריה נגמרת. את מכבה אותה בתוך העציץ. גם הוא קמל. ואת?
הזוגיות המאמללת מכל היא לא זו הטובה כמובן, שתימשך עוד שנים ארוכות, וגם לא זו הכושלת, עם המריבות, הצעקות, הבכי והידיעה המוחלטת שזה נגמר, או עוד מעט, ואין לזה סיכוי, שום סיכוי, וברור לשניכם שצריך להפריד כוחות ולהתגרש. זה קל. הכי קל. לעומת הזוגיות הנורמלית לכאורה, זוגיות מוזנחת, מתקלפת, מתפוררת, מדכדכת, שלא ממלאה את הלב אלא מרוקנת אותו מכל תכולתו ומותירה שם בור ענק של תסכול, אכזבה, חוסר אונים וייאוש.
האהבה הדועכת לא מאפשרת לכם להיות קרובים באמת, אינטימיים כמו פעם, אך גם לא מאפשרת לכם, לעת עתה, להיפרד, כי הרגשות צצים, המתיחות קצת יורדת ואתם מתפתים לחשוב שאולי זה בעצם לא כל כך רע.
ושאצל רוב הזוגות שאתם מכירים זה ככה, ואין שום דבר טוב יותר שממתין לכם בחוץ, ושתעברו את התקופה הקשה, ולמה לוותר עכשיו עד שהגעתם עד לפה, וזה חוסר אחריות, ושההורים יחוו שברון לב, והחברים לא יאמינו שלכם, מכל הזוגות שבעולם, זה קרה, ושאולי תביטו לאחור ותרגישו שהחמצתם, או טעיתם, אז למה לטלטל את הספינה, ואתם ממלאים את הראש שלכם בכל הסיפורים הללו שכל כולם פחד אחד גדול מהבאות, ונשארים ביחד, כלומר לחוד.
אבל יום אחד, ערב סגרירי אחד, זה יתפוצץ לכם בפרצוף. וזה יהיה כואב. הו, כמה שזה יהיה כואב. את תגידי לו שאת כבר לא אוהבת אותו. והוא יאמר לך שהוא חושב על מישהי, או שיש לו מישהי. ואת תפערי עיניים. והוא לא יוכל להביט לך בפרצוף וישפיל את מבטו. ואת תדעי שהוא צודק, ושאת היית עושה בדיוק כמוהו רק שאין לך אומץ, אף פעם לא היה לך אומץ לחתוך, ללכת, לצאת לחופשי.
החופש קורא לך מכל הכבישים. ומכל הבתים. ומכל הגברים. ומכל האפשרויות שחסמת ובלמת ועיכבת. אבל את עוד מהססת. עוד מתלבטת. עוד פוחדת. מה יהיה איתך הסוף? מה יהיה? לא, באמת תגידי לי, מה יהיה? מה עוד תצטרכי לעבור כדי שתתחילי לזוז לעבר נקודת היציאה. כדי שתתחילי את היום הראשון בחייך החדשים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
