"בזכות הקרניות של בני, יורם שב לראות והתגייס"

מינה סיפרה לי בהתרגשות, כי השבוע נסעה במיוחד לבית החולים לפגוש את יורם שהושתלה בעינו הקרנית של אמיר בנה בן ה-15 שנהרג בתאונה לפני שנה. יורם התגייס לאחרונה לצבא, וכעת הוא רואה מצוין, אמרה.

מינה התרגשה מאוד לקראת הפגישה. מחשבות התרוצצו בראשה. מה אומרים ומה עושים בפגישה כזאת, שאלה את עצמה. האם הוא ירשה לי לנשק אותו? אולי הוא בכלל מגיע לפגישה איתי רק בגלל שרציתי בכך ולא היה לו נעים לסרב....איך זה ייראה אם אביא לו שוקולד?

היא זכרה את ההכנה שערכנו למפגש. את תיאום הציפיות. להיות רגישים ולא להלחיץ את המושתל, לא להתאכזב אם לא תהיה ביניהם כימיה, לא לצפות שהחייל יהיה עבורה תחליף לבן שאיננו.. ועוד.

חיבקתי אותו ודמעות חנקו את גרוני. מפגש(קרדיט: Shutterstock)

חותמים עכשיו:

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

אמיר, הבן שנהרג, היה שובב מאוד והרוח החיה של המשפחה. אחיו בן ה-21 חלה במחלה קשה והוא נמצא בבית, במיטה, לא מסוגל לדבר, ומינה אימו מטפלת בו כבתינוק, מרבית שעות היום.

אמיר שהיה מאוד חברותי נהג להביא הביתה חברים וחברות והבית תמיד המה אנשים. יעל חברתו האחרונה ממשיכה לבקר את מינה בקביעות מאז האסון: "היא הפכה להיות הבת שלי, כל יום שישי היא מגיעה אלינו להדלקת נרות".

אב המשפחה עזב את הבית כבר לפני הרבה שנים, ומינה נשארה עם הבן החולה ועם אמיר שהביא את השמחה והרעש הביתה. כעת, לאחר התאונה המחרידה שהייתה, הבית הפך להיות שקט, שקט מדי.

מינה תיארה בפני את הימים האחרונים בחייו של אמיר, ובו זמנית גם שחזרה לעצמה: "הייתי בעבודה כשקרתה התאונה של אמיר בני, ומייד עם קבלת ההודעה נסעתי ישירות לבית החולים. אמיר נפגע קשה בראשו. הוא היה מחוסר הכרה ומונשם וקיבל הרבה תרופות באינפוזיה.

"הסבירו לי כי ב-CT רואים עדות לפגיעה קשה בגזע המוח. לא זזתי ממיטתו. פניו היו שלוות ויפות ורגועות כפי שמעולם לא ראיתי אותו. ולכן, למחרת כשהגיעו רופאים מומחים לקבוע את המצב של המוח, לא הופתעתי לשמוע שהוא מת, שהמוח שלו מת. כי כבר מהלילה הוא היה נראה כמו מלאך".

כשמתאמת ההשתלות פנתה אליה לתרום אברים הוסיפה: "כל כך רציתי שמשהו ממנו יישאר איתנו ולא ייקבר באדמה...ולכן נתתי את ברכתי לצוותים הרפואיים להתחיל במלאכת ההשתלות".

הקרניות של אמיר החזירו לו את חייו

"הבאתי לו שוקולד, אם לא ארגיש בנוח לא אגיש. איך שארגיש אמרתי לעצמי. מה יכול להיות"?. והנה, היא ממשיכה: "מגיע חייל, לא גבוה, בעל שיער חום ומבנה גוף ממש דומה לאמיר שלי. מרגע זה לא ראיתי כלום, מבלי לשאול לזהותו חיבקתי אותו ודמעות חנקו את עיני ואת גרוני.

"הרגשתי שזה הוא מושתל הקרנית. ואכן לא טעיתי. החייל לא נבהל ממני, וכך נשארנו שעה ארוכה בבית החולים, הוא סייפר לי על עצמו ומשפחתו וכמובן על הקרנית של אמיר שלי שהחזירה לו את הראייה.

"סיפר שחזר לקרוא ספרים ולעבוד במחשב וכל שאר הדברים היומיומיים שכולנו עושים מבלי לספור אפילו ונמנעו ממנו במשך השנתיים האחרונות. תוך כדי דיבורים נגסנו בשוקולד שהבאתי עמי, והרגשתי קרובה קרובה לאמיר שלי".

כשנפרדו, הם קבעו כי בכל פעם שיגיע לביקורת, הוא יודיע לה והיא תגיע לפגוש בו. "לפעם הבאה, סיימה, כבר אבוא עם סנדוויצ'ים , אימא או לא ... ".

 ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות