יוסי חלה בסרטן והחליט להגשים חלום

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

בגיל 40 חלה יוסי תפילין, נשוי ואב לשתי בנות, לשעבר איש אחזקה בתיכון "שרת" בנתניה, בסרטן בלוטת הלימפה מסוג לוקמיה לימפוציטית כרונית (CLL). תפילין, כיום בן 53, בן למשפחה ברוכת ילדים, עלה לישראל מפרס כשהיה בן 6, גדל בבית דל אמצעים, אבל עשיר בנתינה. "אמי הייתה עושה מצוות ואחי לימד לקויי ראייה, עיוורים, ונכי צה"ל". הוא מספר על ההתמודדות שלו עם המחלה ואיך היא גרמה לו לשינוי הכי גדול של חייו.

"לפני שחליתי התנדבתי ב-5 עמותות. הקמתי גמ"ח בגדים ומזון וטיפלתי ב–40 משפחות מעוטות יכולת. התנדבתי בבתי ספר של חינוך מיוחד, במעון לילדים חוסים ובאקי"ם, באגודה למען העיוור בנתניה ובנוסף הייתי עורך כל שנה בר מצווה המונית לילדים מעוטי יכולת בעמותת ע.ל.ם, ע"ש יוסף גרינפלד ז"ל.

"כל חיי אהבתי רקדתי והדרכתי ריקודי עם. לימדתי תלמידים בבית הספר בו עבדתי, ויום אחד הופיעה בפתח הכיתה דניאל, ילדה עיוורת. היא עמדה בצד, ומחאה כפיים. ניגשתי אליה ושאלתי האם היא רוצה לרקוד? והיא ענתה שכן. כשהיא התחילה לרקוד איתנו הילדים התרעמו. לאמא שלה אמרתי שאני מוכן ללמד אותה על חשבון זמני הפרטי, וכך לימדתי אותה לאט לאט, צעד אחר צעד כשאני כורע על ברכיי. הייתי חוזר הביתה עם גב שבור, אבל מאושר ומסופק".

הכח לרקוד ולעשות בשביל אחרים. יוסי והרקדנים

"ההתנדבות נתנה לי כח להתמודד עם המחלה"

הוא משחזר: "דניאל הייתה התלמידה העיוורת הראשונה שלי. ובעקבות הופעתי בתוכנית תרבות בערוץ הראשון, אגודת העיוורים בנתניה ביקשה שאקים להקת מחול לעיוורים. וכך הקמתי, לפני כ-18 שנים, את להקת המחול 'מעגלי אורה', שכל הרקדנים בה עיוורים ולקויי ראייה.

"לימדתי בתחילה בעצמי ומאוחר יותר עם מתנדבים עיוורים שהנחיתי והיו מלאי רצון טוב לעזור ולהפיח חיים בחלום שהיה לי ולהם. אני זוכר שאשתי כעסה עלי. אתה מגזים עם ההתנדבות שלך, אמרה לי, ואני הבטחתי שאלמד אותם, שניים שלושה ריקודים וזהו. אבל, עד היום עושה את זה בהתנדבות", מספר יוסי בחיוך נבוך.

המחלה קטעה את העשייה ההתנדבותית של יוסי בברוטליות: "כשאובחנתי המחלה היתה כבר בשלב מתקדם וקיבלתי טיפול מאסיבי 5 פעמים בשבוע. בעקבות הטיפול היתה נסיגה של המחלה. חזרתי לעבודה אחרי כשנה וחצי. אבל אחרי שנתיים המחלה הופיעה שוב. בשלב זה, הרופאים החליטו על השתלת מח עצם שלא צלחה, והייתי בסכנת חיים, בגלל מחלות וסיבוכים רפואיים שהופיעו בזה אחר זה.

"בשבועות הארוכים שלי בבידוד הבת שלי הגדולה, שסיימה השנה תואר ראשון בפסיכולוגיה בבינתחומי בהרצליה, אבל אז שירתה בצפת ביחידה סודית, היתה מגיעה אלי לחדר עם הצ'ימידן הצבאי, ונשארת איתי כל הסוף שבוע בבית החולים, מבלי להחסיר יום מהשירות הצבאי.

השתתפות בפסטיבל המחולות. הגשמת חלום

"הגשמתי חלום"

"בתקופות בהן הייתי רתוק למיטה, הייתי בוכה מדאגה לכל האנשים שעזרתי להם. פעמים רבות רציתי למות, אבל ההתנדבות עם העיוורים העניקה לי את הכוחות להתמודד עם מחלתי.

"לפני שנה הגשמתי את חלומי לרקוד עם הלהקה בפסטיבל המחולות בכרמיאל, ולהופיע על במה אחת עם עוד עשרות להקות מהארץ ומהעולם. ולפני שבועות ספורים הופעתי עם הלהקה בירושלים. בלהקה חברים כיום 22 רקדנים ו-8 מתנדבים שמסייעים". את החזרות הם עורכים מדי שבוע באולם בהרצליה, אליו הם נוסעים עם מיניבוס שיוסי דאג לסדר מבעוד מועד.

"בשנים שלא הייתי יכול לנסוע לפסטיבל המחולות קיבלתי מהם הרבה אהבה. הם עודדו את אשתי ואמרו לה כל הזמן שהם מחכים לי. בתקופות בהן הייתי מאושפז בבית החולים, או רתוק למיטה בבית, דאגתי למתנדבים שיחליפו אותי. גם המתנדבים היו אנשים שגייסתי. קודם התנדבתי לעזרתם ואח"כ גייסתי אותם כמתנדבים בלהקה. שרשרת שכזו. גם בבית הספר גייסתי תלמידים מתנדבים, כדי שילמדו שיעור על השונה, על קבלת השונה ועל עזרה לזולת.

"המחלה בנסיגה כיום, ואני מטופל בכדורים. ברור לי שזכיתי בחיים שלי ושאני חי חיים טובים יותר בזכות ההתנדבות שלי. היום אני חולם להקים מועדון ואגודה למען העיוור, שתעניק מענה מכובד לצורכיהם של כ-600 עיוורים ולקויי ראייה שחיים בעיר שלי, נתניה".