כך רכבתי אל ההימלאיה בלי לראות

לפני כשנה, סיפר לי חברי אהרון, מראשי קבוצת הריצה לעיוורים ורואים שבחיפושיו אחר אתגרים לקבוצה בחו"ל, הוא נתקל בארגון הודי שמארגן מסעות אופניים להימלאיה באופני טנדם, גם לאנשים עם לקויות ראייה.

מדובר בארגון ההודי ABBF)  Adventures Beyond Barriers Foundation), שהוקם רק לפני שלוש שנים. הארגון שם לו למטרה להפעיל נכים בהודו בפעילויות ספורט שונות, כדי להעצים את הנכים ולעודדם להשתלב בקהילה. גולת הכותרת של פעילותו, ובמטרה להשיג דעת קהל ותשומת לב, הינה מסע לפסגות ההימלאיה.

בדרך לפסגת ההימלאיה(צילום: AMRIT VATSA)

רוכבת אופניים אילתית, סופי דוניו, העוסקת בפסיכותרפיה בעזרת דולפינים, החליטה לשלב את מסע האופניים הזה בטיול שהיא התכוונה לעשות בהודו. היא גם הסכימה להיות הקפטנית שלי, כלומר, זאת שיושבת בקידמת האופניים ונוהגת בכידון, מחליפה הילוכים ועוצרת בעת הצורך. בעיקר בגלל שאני עיוור כמעט לחלוטין ולא יכול לעשות זאת בעצמי. 

הבעיה הייתה שהיא כבר תהיה בהודו, ועליי להגיע לשם בכוחות עצמי, ללא ליווי של מישהו קרוב ומוכר. מדובר במשימה לא פשוטה בכלל למישהו שלא רואה. אבל החלטתי שזה לא יעצור אותי. פה המקום לציין שאני בן 69, וסובל מראייה שהולכת ונעלמת כבר מאז שהייתי בן 8. היום יש לי כאחוז בלבד של ראייה.

רוכבים יחד(צילום: AMRIT VATSA)

אחד מחברי קבוצת הרכיבה שלי בארץ, הסב את תשומת לבי לעובדה שבתוכנית המסע בהודו, פעמיים רוכבים בגבהים של מעל לחמישה קילומטר, ובאחד הימים ישנה עלייה מצטברת של שני קילומטר בדרך לפסגה של 5.6 קילומטר.

החששות גברו. דאגתי אם אצליח לעמוד בתנאי חוסר החמצן בגבהים, אם הכושר הגופני יעמוד לי. פתאום הבנתי שהקושי בטיסה לבד מתגמד לעומת הקושי של מסע האופניים. 

החלטתי שאסור לי לאכזב את עצמי. צריך להתאמן ולהתרגל כזוג רוכבים לעבוד יחדיו. פעם אחת רכבנו מעתלית לכרמל ולראש הנקרה וחזרה בחמסין נורא. בפעם השנייה היה לנו אימון רגוע יותר במסגרת קבוצת הכביש של 'כן ולא', הפועלת תחת בית הספר לכלבי נחיה בבית עובד.

תנאים של חוסר חמצן בגובה(צילום: AMRIT VATSA)

מדי יום עברו עשרות התכתבויות בין העומדים להשתתף במסע. כולם מתאמנים ברצינות ובמרץ, ורוכבים בין מקומות עם שמות הודיים לא מוכרים. זה נראה כאילו כל מה שהם עושים בחיים זה רכיבת אופניים.

גם זה הוסיף לחששות שלי. מסביבי החלו אנשים להגיד: עזוב את זה. מסוכן. אבל אימצתי לעצמי את המשפט התנ"כי: 'לך בכוחך זה והושע את ישראל!'.

רוקדים פסודובלה באמצע המסע(צילום: AMRIT VATSA)

בדרך לפסגה

הגענו לניו דלהי באוגוסט 2017. לאחר יממה של ביקור בעיר הבירה הצטרפנו לחברי המשלחת ההודית בדרכם לעיר מנאלי. נסיעת אוטובוס איומה בת כ-15 שעות באטובוס מקרטע.

יום לפני היציאה למסע הרכיבה בדקנו את האופניים והתאמנו למידותינו. בבוקר היציאה רכבנו לאיזור השוק במנאלי שם נערך טקס קצר לפתיחת המסע. כל המשתתפים והמלווים וצלמים וראש העיר או הרובע מתכנסים ברחבה ומברכים ולוחצים ידיים. 

מראש אמרו לנו שהיום הראשון הוא מאתגר. אכן צדקו. עלייה ארוכה של כ-37 קילומטר מעלה אותנו מגובה של 2,050 מטרים לגובה של 3,350 מטרים לנקודה הנקראת Madi. יצאנו שלושה אופני טנדם ושלושה אופניים רגילים.

למחנה הלילה הגענו רק שני אופני טנדם. היתר נשרו בדרך והועמסו על רכב הליווי. לקראת הסוף החל גשם די חזק, שהקשה על סופי, הקפטנית שלי, את הראות. רטובים ועייפים הגענו הרבה לפני הטנדם השני.

היום השני למסע החל בנסיעה באוטובוס המלווה. תנאי מזג האוויר היו קשים. בשל החשש שלא נזהה את דרכנו בגשם החזק, הוחלט שנוקפץ עד האיזור הבטוח יותר.

השמיעה הפכה למקור מידע ראשי. קולות זרימת המים בנחלים, תיאורי הנוף מפי המלווה שלי, קולות בעלי החיים. הבעיה היתה שבמהירויות הרבות בהן שעטנו כלפי מטה, בתוספת מזג האוויר נוצר רעש רב של רוח מתחת לקסדה שהקשה על השמיעה.

נקודת ציון(צילום: AMRIT VATSA)

מדי יום עברנו בסביבות 40 – 60 קילומטר. בעליות עובדים קשה כדי לעלות, ובירידות מתאמצים לא לעוף מהאופניים. בכל פעם שהיתה מהמורה גדולה, בור וכו', התפללתי שאמצא את הדוושות מתחת לכפות רגליי, לאחר שהגוף מתנתק מהמושב כלפי מעלה במהלך קפיצתו. מי שלא מכיר, אופני טנדם כבדים יחסית לאופניים רגילים וקשה יותר לתמרן איתם.

בתום היום הרביעי כבר לנו בגובה של כ-4,400 מטרים. ביום הששי עברנו מעבר הרים (פאס) בגובה של כ-4,845 מטרים – Baralacha Pass. כאן עצרנו מעט לפני המעבר וחיכינו לטנדם השני.

חצינו את קו הפאס תוך שהרוכבים משלבים כפות ידיים עם רוכבי הטנדם השני. ומי רוכב בטנדם המקביל: גנרל בדימוס של חיל השריון ההודי כקפטן, ומאחוריו בחור צעיר, שלקראת סוף העליות היה נאנק ומתקשה. לאחר מעבר ההרים ניגש אליי הגנרל וחיבק אותי. שאלתיו אם יקבל אותי לצבא ההודי. הוא השיב בחיוב.

בהמשך עוברים את מעלה 21 הלולאות. כלומר, מטפסים על הר בדרך עקלתונית בת 21 פיתולים. גם לראש העלייה הזאת הגענו ראשונים, ושוב זכינו ללחיצות ידיים וחיבוקים מהגנרל.

ביום התשיעי חוצים את מעבר ההרים Tanglang La Pass בגובה 5,260 מטרים. שוב אנו ממתינים לפני המעבר לטנדם של הגנרל, כולנו מושיטים ידיים ואוחזים האחד בשני, ורוכבים כאיש אחד על פני המעבר. על המעבר אני פונה לקמילה, המתנדבת לארגון מסלובקיה, ומלמד אותה לרקוד פאסו דובלה.

לאחר המעבר אנו מגלים שהגלגל האחורי מתנדנד. איש התחזוקה מסביר לנו שניסע בזהירות. מדובר בירידות משוגעות, בהן האופניים שועטות במהירות מסחררת תוך כדי 'השכבות' בסיבובים. בהפסקת הצהריים אמר לנו איש התחזוקה, שטוב שאמרנו לו זאת. הוא בדק שוב את האופניים והחליף את הגלגל. איני יודע אם הייתי צריך להגיד כאן את ברכת הגומל.

ביום האחרון של המסע רכבהו כ-40 קילומטר, מהעיר Leh לכיוון Khardung La, כלומר מעבר ההרים. מגובה של כ-3,600 מטרים אל גובה של 5,602 מטרים. 

בחמישה עשר הקילומטרים האחרונים הפך הכביש מאספלט ברמה סבירה לדרך עפר הבנויה בחלקה מסלעים ואבנים. עלינו בדרך השטח הזאת. הגענו ראשונים למעבר ההרים. בשל החשש ממצוקת חמצן לא המתנו לטנדם השני. הוא הגיע כעשרים דקות אחרינו.

הטנדם השלישי הגיע בעזרת רכב. רוכבי האופניים הבודדים 'נשברו' כבר מזמן בתחילת הדרך. הוצאנו דגל ישראל כדי להצטלם איתו. 

עשינו זאת!(צילום: AMRIT VATSA)

ובקיצור – עשינו זאת. ניצחנו את השרירים שלנו, התגברנו על המחסור בחמצן, עברנו את הגיבושון הזה של אוהלים וחיים צמודים בתנאים לא הכי נוחים. הוכחנו לנו ולמארחים, שלמרות שבאנו ממדינה קצת יותר קטנה מהודו, הצלחנו ללמד אותם איך רוכבים, איך צוחקים ואיך יודעים לגרום לשמחה ואווירת חברות ואחדות.